מאת: ירח טוקר
בכל מקום בחיים שלנו, בכל דרשת בר מצוה או שבע ברכות אנחנו מסבירים לילדים שלנו, שהדבר הכי חשוב בעולם הוא לימוד התורה, ואנחנו נעשה הכול למענם של לומדי התורה. אבל אז, ברגע האמת, ממש מול הפנים של הילדים שלנו, כשהם, בחורי הישיבה, אלו שעמלים על התורה כל ימיהם, דופקים בדלת שלנו, אנחנו לא פותחים להם, או במקרה הטוב פותחים וזורקים להם כמה שקלים בזלזול, בלי לשאול אפילו מאיזו ישיבה הם באים. והם, עמלי התורה הצעירים עם מה הם יוצאים מאיתנו? עם תחושה לא טובה ולא מכבדת.
אז נכון, לפעמים זה מעצבן. בכל שנה בימי ערב הפורים בכל בתי ישראל יש שוב ושוב דפיקות בדלתות שלנו. עוד פעם שני בחורים צעירים עומדים עם דפים, "אנחנו מישיבת אהבת דוד, תורת עוזיאל או אחוות בנימין".. והילדים, כמעט בכל הבתים כבר רגילים לזה.. "אבאא.. אמאאאא… שוב הבחורים"…ושוב…ושוב.. אוף.. שוב…. מה הילדים שלנו לומדים מזה, חשבנו פעם? ואולי אף גרוע מכך, מה מרגישים הבחורים הצעירים ההם מעבר לדלת? מה הם אשמים שכבר היו אצלנו בבית היום עוד עשרה בחורים? הם לומדים בישיבה ויש להם שליחות כעת לגייס כסף לטובת הישיבה.
אפשר לאהוב את זה ואפשר לחלוק על זה שהבחורים צריכים לדפוק על הדלתות, אבל הם שם, בדלת, מחוץ לבית שלנו. עם עיניהם הצעירות מחכים לראות מי יפתח, אם יפתח, מה יביא, אם יביא. למה? למה הם צריכים להרגיש כך?….
אז אצלי בבית למדנו השנה שלפעמים אפשר להפוך את המציאות. פשוט להפוך. לא מאמינים? בואו אליי הביתה. הילדים שלי החליטו להפוך את הקערה ושאנחנו צריכים לתת הרגשה טובה לבחורי הישיבות שמגיעים אלינו.
כן, גם אם דופקים כמה פעמים ביום,
וגם אם כן, לפעמים זה בשעות לא שעות.
אז החלטנו בבית שלנו לעשות שינוי.
מתחושת עצבים וזלזול מכל דפיקה בדלת, להפך המוחלט, להערכה והוקרה. לאתגר, לכיף, לחוויה. בלי שום קשר לשאלה כמה אפשר לתרום לכ"כ הרבה ישיבות. אז קפצנו יחד למכולת וקנינו הרבה ממתקים ופחיות, ומאז.. בכל דפיקה בדלת.. הילדים פשוט רצים לעבר הדלת, עם אותה קריאה של: "אבאאאאאא, אמאאאא שוב בחורים"!!!! אבל הפעם בשמחה ובתחושה של כיף וחוויה.
כל בחור ישיבה שדופק בדלת שלנו – מקבל קודם כל חיוך ומסר של "אנחנו מעריכים לומדי תורה".
לא משנה איפה אתה לומד, וכמה אתה צריך לאסוף, וגם לא משנה כמה אני יכול לתת לכם בתרומה, קודם כל אתה בחור ישיבה! אתה הדבר הכי יקר של העם היהודי! ואנחנו, הציבור החרדי, אלו שמחנכים שלימוד התורה ועולם הישיבות מעל לכל – מייקרים ומעריכים אותך!
הילדים נותנים להם שוקולד ופחית, שואלים מאיפה הם, ומחייכים, ומאחלים להם המון הצלחה.
ורק אז, התרומה, איש כפי יכולתו. גם כמה שקלים בודדים יתקבלו אחרת כשהבחורים מעבר לדלת מבינים שהם לא מטרד, לא הפרעה, להפך. הם גאוות היחידה שלנו. כבוד!
אין דרך להסביר את המהפך שחל בבית שלי האישי, התחושה של הילדים שלי כלפי בחורי הישיבות שדופקים בדלת, והחיוכים, אוהו החיוכים של הבחורים שיוצאים מכאן עם הפחית ביד. אני בטוח שההרגשה הזאת תלווה אותם. אבל בעיקר אותנו. הילדים, הבית, שמרגישים באמת מהי המשמעות של "שתהא בנו אהבת תורה".
אלו הימים הנדירים בשנה שיש לנו את היכולת להראות את אהבת התורה לכל כך הרבה בחורי ישיבות ולילדים שלנו. אז במקום לרטון על כל דפיקה, תחבקו את הרגעים הללו.
זה הזמן לתת גאוות יחידה וחיבוק ללומדי התורה היקרים, ולילדים שלנו שכבר סופרים את הדקות עד הדפיקה הבאה בדלת… "אבאאאא, ישששש, שוב בחורי ישיבה"!!!!!
צדקה לבני התורה
בס"ד
וא"ווווווו
תודה רבה ענקית
יישר כח !!!!
איזה הבנה
כמה זה מרגש
אני לוקח את זה…..
נתפלל שה' יחזק אותנו עוד באהבת תורה
תודה רבה אין לי מילים
שיזכה ה' אתכם לבנים ת"ח ובית של תורה בניי חיי ומזוני