מסירותה המוחלטת של הרבנית טורק (נוות ביתו של הגה"צ רבי משה) למעשי החסד, חרגה מכל אמת-מידה מקבלת. ההתעקשות שלה להוציא דברים לפועל היוותה מופת – וכך גם הסייעתא-דשמיא שזכתה לה. בלשון מתחננת ובלשון תקיפה עמדה במשימות קשות ומאתגרות שנשים מן-השורה אינן נוטלות על שכמן.
דוגמא אופיינית לכך: היתה שכנה יקרה ברוכה בילדים בלעה"ר, שהחליטה להרחיב קימעא את דירתה הקטנה. אך הנה מגיעים פועלים ערבים בהוראת העיריה עם גרזנים ומתחילים להרוס… משנודע הדבר לרבנית נעמדה באומץ ומנעה בגופה את ההריסה. "זו הוראה חד משמעית מגבוה" – טענו הפועלים. הרבנית לקחה טלפון והתחילה את מסלול הפקידים עד שהגיעה לראש העיריה עצמו ששמע את תחנוניה ואת תיאור המצב השורר בבית. כמובן, ההוראה בוטלה מיידית.
ועוד עובדה אופיינית מפי בנה רבי אליעזר שליט"א:
"לפני כחמישים שנה התייצבה בחורה צעירה, שדלותה ניכרה עליה, במשרדו של אבא בתלמוד תורה 'יסודי התורה'. היא הציגה את עצמה ככלה יתומה שאמורה להינשא בעוד חודשים ספורים ואין בידה לממן ולוּ אף את ההוצאות המינימליות הנדרשות. היא ביקשה להתקבל כגננת ב'תלמוד תורה'.
רחמיו של אבא נכמרו עליה. בעצה עם הצוות החינוכי בת"ת שיבץ אותה באחת הכיתות בה היתה משרה פנויה. בד-בבד, יצר קשר עם אמא ע"ה ועדכן אותה במצווה הנדירה שנקרתה לידיו.
ראשית דבר, אמא הזמינה את הכלה לבוא ולהתגורר בביתנו עד מועד חתונתה.
הבחורה קיבלה את ההזמנה בחפץ-לב. אמא ע"ה, יחד עם כמה מחברותיה, ביניהן הרבנית מרת חוה אסתר ליפקוביץ ע"ה, אשת-חבר למרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, השקיעו מאמצים רבים לדאוג לכל מחסורה. רכשו עבורה דירה קטנה ודאגו לשאר הצרכים לקראת חתונתה. אמא הקפידה שתאכל ותשתה ותתחזק ברוחה ובגופה, כדי שלמועד נישואיה תהיה בריאה ואיתנה, ויעמדו לה כוחותיה להקים בית נאמן בישראל.
כשבועיים לפני מועד החתונה חוזרת הכלה מעבודתה ואמא שמה לב שרוחה מדוכדכת ודמעות מבצבצות מבין ריסי עיניה. הטריד אותה שכל חברותיה מתחתנות באולם היוקרתי 'וגשל' – ואילו היא עומדת להינשא באולם ישן ופשוט…
אנו הילדים בבית, שהיינו עדים לשיחה, ניסינו להרגיע אותה בטענות כאלה ואחרות, אך אמא הוכיחה אותנו נמרצות על ההתערבות שלנו: "יתומה לא מרגיעים! ליתומה משתדלים לעזור!" ומדיבור – למעשה. ניסתה להשיג את אולמי 'וגשל'.
אנו, קטני-אמונה, בטוחים היינו שאין סיכוי למצוא תאריך פנוי לחודש סיון, החודש העמוס ביותר בשנה באולמות-השמחה. אך כעבור זמן קצר היא חזרה הביתה כשחיוך רחב נסוך על פניה. "ניצחתי אתכם", הכריזה בחביבות ובאושר, "השגתי את אולמי וגשל!"
מה היה? כאשר הציגה אמא את המקרה בפני הרה"ח רבי צבי אלימלך וגשל ז"ל, שהיה חסיד נלהב וירא-שמים, התפעל ואמר: "בדיוק הבוקר התפנה התאריך שאת מבקשת". והוסיף ואמר לה: "היות ואני רואה בכך השגחה פרטית, אתן לה את האולם בחינם".
מכאן פנתה אמא מקייטרינג אחד למשנהו עד שבאה למשרדו של הרב קצבורג ז"ל, יהודי יקר וירא-שמים, שהיה מוכן לתרום את התוספות לסעודה – תוך שהתנה עמה שבכל פעם שמזדמן לידה מקרה כזה או דומה לו שתפנה אליו דווקא, כי הוא מעוניין לזכות במצוות נוספות מעין אלו…
לאחר כל אלו, מבלי להסס טלפנה אמא לראש הישיבה של הבחור, שהביע בשם הנהלת הישיבה את הסכמתו ליטול על עצמו את דמי המנה העיקרית של החתונה.
ומלצרים? – זו ודאי אינה בעיה. "יש לי בנים ובנות, חתנים וכלות. אין ספק שכולם יסכימו לעשות זאת בשמחה".
"חתונה זו", מסיים הבן את סיפורו, "חרוטה בזכרוני באופן מיוחד, משום שכולנו, כל בני המשפחה: אחיי ואני, אחיותיי והגיסים, שימשנו בה כמלצרים, קדמנו את פני האורחים והגשנו להם את המנות".
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')