שאלה: פורסם על יהודי חילוני, ששכנעו אותו להניח תפילין לעת זקנותו והסכים, וכשהניח את תפילין של יד ברכו איתו "להניח תפילין", ותוך שהוא מניח דיבר בהתרגשות על מעלת התפילין. העירו לו שזה הפסק, וברכו איתו ברכה נוספת על של ראש.
אחר שהדבר פורסם, רבים מאחינו הרחוקים התקרבו להנחת תפילין. והשאלה, האם כשבעל תשובה שמניח תפילין מדבר על ענייני התפילין, ומתי פעם אחרת הניח תפילין וכדו', האם בדיעבד נחשב הפסק לברכה, או שכל מה שמספר על התפילין נחשב מענייני המצוה ואינו היסח הדעת מן הברכה?
תשובה: אסור להסיח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, וגם לצורך התפילין אין להסיח אם יכול להמנע מלדבר, ואם דיבר לצורך התפילין, אינו נחשב הפסק ואינו חוזר ומברך.
ויש לדון האם לצורך התפילין זה צרכי קיום הנחת תפילין, כמו 'הביאו לי תפילין של ראש' או 'עזרו לי להניח', וכמו בצרכי סעודה שאם אמר שיאכילו את הבהמות, שאסור לו לאכול לפני שדואג להאכיל את בהמותיו, או 'הביאו מלח', אינו נחשב הפסק, או שגם אם מדבר מענייני התפילין, מעלתן ושבחן אף שאסור לכתחילה מ"מ אינו הפסק.
ומצאנו לה'פנים מאירות' (ח"א סי' נ"ט), שדעתו שאף שמחמירים לא לענות "אמן יהא שמיה רבא" בין של יד לשל ראש, אבל אם שומע מחברו ברכת הנחת תפילין, מותר לענות 'אמן' כיון שזה מענייני התפילין, שאמת שהשי"ת ציוונו על התפילין.
ונחלקו עליו האחרונים, ופסק המשנ"ב סי' כ"ה לא לענות 'אמן', עוד העירני ידידי הרה"ג רבי אליהו וולינר שליט"א להפר"ח בהלכות שחיטה סי' י"ט, שדן בארצות ישמעאל שמקפידים על השוחט שיאמר לפני שחיטה שתי מילים בערבית, שמשמעותן 'קל כביר ודן' שזה הפסק, וה'תבואות שור' שם כתב דלדעתו אי"ז הפסק, כיון שזה מענין הברכה שמצות השי"ת לשחוט, וזה יותר חידוש שגם בין הברכה למצוה אינו הפסק, ועי' פנים מאירות ח"ד סי' ה' שהחמיר בין ברכה לאכילה.
נמצא שלדעת הרבה פוסקים כל מה שאינו לצורך הדבר ממש, חשוב הפסק אף שהוא מענייני המצוה, אך כיון שלה'פנים מאירות' וה'תבואות שור' יתכן שמה שמדבר על המצוה אינו הפסק, ספק ברכות להקל ולא יחזור ויברך.