שמונה בערב, אור לי"ט בכסלו תשנ"ו (11 בדצמבר 1995).
פיצוץ מחריד נשמע, ולהבות ענק האירו את שמי מסצ'וסטס בארצות הברית. השרפה העצומה שנראתה למרחק קילומטרים רבים כלתה עד לאפר את מפעל הטקסטיל הענק "מלדן מילס" שבבעלות היהודי מיסטר אהרן פוירשטיין. היה זה מפעל הטקסטיל הגדול ביותר בארצות הברית באותם ימים.
למיסטר פוירשטיין מלאו באותו ערב שבעים שנה. באמצע מסיבת יום ההולדת, התפרץ בסערה אחד מבכירי מנהליו וצעק בהיסטריה: "מר פוירשטיין! מר פוירשטיין! המפעל שלך בוער!" מפעל חיים ענק שהיה מקור מחיה ופרנסה ללמעלה משלושת אלפים עובדים הפך בין לילה למאכולת אש.
את השרפה הענקית ב"מלדן מילס" הצליחו כוחות הכיבוי לכבות לגמרי רק שבוע לאחר מכן, בחג החנוכה. מתברר שהאור הגדול הבליח שם דווקא לאחר שדעכו הלהבות מתוך החושך, האפר והאפלה העלה את הנרות מיסטר אהרן פוירשטיין וקידש את שמו הגדול ברבים:
לאחר השרפה הענקית קיבל מיסטר פוירשטיין סך עתק של חמש מאות מיליון דולר מהביטוח, ולפניו ניצבו שתי אפשרויות, כל אחת מהן משתלמת יותר מהשנייה, ושתיהן מקובלות באותם ימים: האפשרות האחת הייתה לצאת לפנסיה ולהפקיד את סכום העתק בחשבון הבנק שלו. האפשרות השנייה הייתה להקים את המפעל מחדש בדרום ארצות הברית, שם יכלו באותם ימים לשכור פועלים במשכורות מוזלות ביותר, ולהרוויח הון רב.
מר פוירשטיין בחר בדרך אחרת – לא כלכלית ולא שגרתית לחלוטין.
הוא אסף את אלפי העובדים שלו לאולם ענק, שם הודיע להם חגיגית כי הוא מקים מחדש את המפעל "מלדן היילס" יותר גדול, ומשוכלל ובאותו מקום, כך שמקום עבודתם מובטח להם. יתרה מזאת: עד להשלמת בניית המפעל מחדש הוא ישלם מכיסו לכל אלפי העובדים, את המשכורת החודשית מידי חודש בחודשו, משכורת מלאה!
כל העובדים, יהודים וגויים כאחד, נעמדו להריע למיטיבם אשר עשה עימם חסד כה גדול לפנים משורת הדין. הם נישקו את ידיו של מר פוירשטיין וההתרגשות באולם הרקיעה שחקים. ההתרגשות אף הדביקה רבים מתושבי ארצות הברית והעולם כולו, אל מול תמונותיהם של אלפי עובדי "מילדן מילס" העוברים מידי חודש בסך לקבל את הצ'ק תמורת ישיבה חסרת מעש בבית.
מר פוירשטיין נשאל בראיונותיו הרבים לכלי התקשורת מהיכן לקח את הכוח לוותר על סכום כסף כה גדול ולחלקו לעובדים הרעבים ללחם. הוא ענה בגאווה יהודית: "אבא שלי שהיה יהודי מאוד דתי, שומר תורה ומצוות בקפידה, לימד אותנו שהתורה מצווה עלינו בכל מצב להיות בן אדם: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש – במקום שהנורמות המקובלות הן אמות מידה של עושר גשמי בלבד, מתוך חוסר מחשבה על הזולת, דווקא שם מצווה עלינו התורה: תהיה איש, תהיה מענטש, ותדאג גם לשני".
המעשה ההרואי וקידוש השם האדיר של מיסטר פוירשטיין הפכו לסמל ולדוגמא בפי כל. נשיא ארצות הברית באותם ימים, קלינטון, הזמין אותו לשבת ראשונה במלכות בעת "נאום מצב האומה" – נאום נחשב ביותר שם.
חלפו להם מאז עשרים וחמש שנים, אברך בשם הר"ר יואל גולד הי"ו מלאס אנג'לס החליט לברר מה קורה עם היהודי שהאיר בשעתו את אמריקה. ר' יואל שזכר משנות בחרותו את קידוש ה' העצום, עשה כמה טלפונים והתברר לו שאכן מיסטר אהרן פוירשטיין חי וקיים, ומתגורר אצל בתו בשכונת ברוקליין בבוסטון.
"לקחתי את בני איתי", מספר ר' יואל, "ויצאנו בטיסה לבוסטון, שם פגשנו בר' אהרן פוירשטיין חבוש כיפה גדולה, זקן ושבע ימים, בן תשעים וחמש, אך צלול לגמרי ומתפקד במאת האחוזים".
מיסטר פוירשטיין באופן נדיר הסכים כעת להתראיין לר' יואל, לאחר שנים רבות בהן סירב לראיונות. מר פוירשטיין סיפר שאת המפעל רכש סבו הנרי פוירשטיין שעלה מאירופה הוא קרא בעיתון המקומי שיש איזה מפעל למכירה ב"מלדן הילס". הוא לא ידע כל פרק בהלכות הטקסטיל, לא הבין במכונות תפירה ולא בתפירת סוודרים, פשוט חיפש בית קיבול לשפע ממרומים, כדי שיוכל לשבת בבית הכנסת על התורה והעבודה, והברכה אכן זרמה אליו בשפע. כשאני, נכדו, נכנסתי לניהול המפעל, הוא היה ענק ושווה מיליונים. דירוג האשראי שלו היה גבוה ביותר טריפל A.
החינוך היהודי האותנטי שקיבלתי מאבי ז"ל, שהיה מממעמידי ומקימי היהדות האורתודוקסית בבוסטון, עמד לי בעת הניסיון. זכרתי את ציווי התורה "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל", אמר ר' אהרן כשהוא קורא את הפסוק במבטא אמריקאי כבד ובעיניים יוקדות אש ובעירה יהודית חודרת לב.
"כאן ביקשתי לשאול את ר' אהרן שאלה קשה", משתף ר' יואל, "ומשנעניתי בחיוב שאלתי: הרי ידוע ומפורסם כי למרות המעשה ההרואי בסופו של דבר המפעל החדש פשט את הרגל. האם במחשבה לאחור לא היה יותר נכון לקחת את דמי הביטוח ולהשקיע את כל הכסף במפעל, ולא להשקיע עשרות מיליונים במשכורות לעובדים?! אולי אם הכסף היה מנותב אחרת המפעל היה שורד? האם אתה לא מתחרט?"
"לא!" חרץ ר' אהרן. "לא הייתה לי האפשרות לעשות חלילה חילול השם! הרי זוהי חובת כל יהודי בכל אתגר שנשלח אליו: פרטי, ציבורי או משפחתי, לעשות קידוש השם!" בקולו הרועד קמעה אך המרעיד לבבות הצהיר ר' אהרן את משנת חייו: "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל – ראיתי מול עיניי את העובדים, את האדם שבהם, ולא חלילה רק זוג ידיים יצרניות! ציווי התורה 'לא תעשוק שכיר' עמד למול עיני, ואני לא מתחרט לרגע כי נהגתי כפי שהתורה ביקשה ממני: 'להיות אדם' – 'להיות מענטש'! אכן, אני מודה כי בתהליך שיקום המפעל עשיתי טעויות כשמיהרתי בתהליכים מסוימים, ולא הייתה לי סבלנות לשיקום איטי כמתבקש, ואכן שילמתי מחיר כלכלי על כך, אבל לרגע אני לא מתחרט על קידוש השם שהקב"ה זיכה אותי בו.
הדאגה הכנה לעובדים בעת מצוקתם גם השתלמה כלכלית, מכיוון שכשהעובדים המרוצים חזרו לעבודה במפעל החדש והמשופץ, תפוקתם עלתה בארבעים אחוזים יותר מהתפוקה במפעל הקודם. הם עשו זאת בלא שביקשתי מהם ובלא ששילמתי בונוסים על כך, רק כהכרת טובה על המשכורת שקיבלו בתקופת השיפוצים".
לעת פרידה ביקש ממני ר' אהרן לקפוץ לביקור בבית הכנסת היפה "יאנג ישראל" אותו הוא בנה ממיטב כספו, בהסבירו כי בחוויית הילדות שלו הוא זוכר כיצד אביו ז"ל כה התאמץ להקים מניין אורתודוקסי בבוסטון, דבר שעלה בקושי רב. "שאיפת חיי" סיפר ר' אהרן "הייתה לכבד את השם יתברך בבית יפה משלו. כאשר רוצים שהקדוש ברוך הוא יבוא לשכון, יש לכבד אותו ולבנות לשמו בית יפה, בדיוק כמו אורח מכובד שרוצים שיבוא להתארח".
מיסטר פוירשטיין נפרד ממני בהתרגשות כשהוא מברך את בני הצעיר בברכה משולשת, ברכת כהנים, ומאחל לו כי השי"ת ייתן לו את הבינה לקבל החלטות טובות בחייו ובעיקר להפיץ את אור התורה".
"כבתה אין זקוק לה, דעצם ההדלקה עושה מצווה". את דברי הגמ' במס' שבת מסביר רבינו הזרע שמשון זי"ע, כי יש מצוות שנעשות ברגע אחד, ולפעמים בדיבור אחד אדם עושה מצווה גדולה.
רישומו של הריאיון המדהים נחרט בעצמותינו. משנת חייו של אדם, שזכה בהחלטה של רגע אחד לקדש שמו הגדול ברבים, להדליק נר ה' בעולם, ימים ספורים לאחר חזרתינו ללאס אנגלס קיבלנו את הידיעה העצובה כי ר' אהרן פוירשטיין ז"ל שבק חיים לכל חי, לנו הוא השאיר את צוואת חייו ומשאלתו: לעשות תמיד קידוש השם וחלילה לא חילול השם: "ולא תחללו את שם קדשי" "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
(גיליון התחזקות בביטחון במשנת הזרע שמשון)
אדם
מדהים לא יכול להיות יותר מרגש מזה לעולם יהיה אדם
קידוש ה'
מאד מרגש
לב יהודי רגיש הרואה את בוראו והולך בדרכי אבותיו
זקניך ויאמרו לך