מאת: הרב טוביה פריינד
בסוכה הגדולה שנבנתה בגינת החצר שברחוב קארלינסקה, ישבו חבורת חסידים ב'זיצונג' (- הכינוי ל'שבת אחים' כפי שנקרא בעגה הקארלינית), זו היתה סוכתו של החסיד הישיש רבי אהרן אשר. מדי שנה בשנה, באחד מלילות חול המועד סוכות, שחל בו ה'אשפיזין' של שמו: אהרן כהנא קדישא. היה רבי אהרן אשר מכין משקה לרוב, לכבוד ה'אושפיזין', ולכבוד האורחים שבאו לשמוח עמו.
רבי אהרן אשר זה, היה חסיד מופלא שזכה להסתופף בצל קדש של רבינו האדמו"ר הזקן, הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין, זקן שבחבורה, מהיחידים והמעטים שזכו עוד להסתופף בצלם של גדולי ומנהיגי החסידות, ביניהם מרן הרה"ק רבי אשר הגדול מסטאלין זי"ע, בנו של מרנא ורבנא הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע, שהתקרב ל'שיבה' לא כהתה עינו ולא נס ליחו, כל ימיו העדיף לשבת בחברת אברכים צעירים, כדי לקרבם ולמשכם לתורה וחסידות, מעודדם בדברי חיבה, ומשתעשע עמהם באמרות חסידיות שנונות, ובסיפורי צדיקים מרתקים.
אט-אט נכנסו החסידים בזה אחר זה, אל תוך הסוכה, ובעל הדירת ארעי קיבל את הבאים בסבר פנים יפות, למרות גילו המופלג הושיב את כל אחד במקומו. לאחר שבני החבורה הקיפו את השולחן, פנה להביא בקבוק משקה, מזג לכל אחד כוסית 'לחיים'. – וכך ישבו והסבו החסידים בסוכה באהבה, אחוה ורעות, בקירבת הלבבות שרומם את נפשם, ויחד עם פתיחת הלב נפתח גם הפה, כל אחד מהחסידים חפץ היה להביע רחשי לבו ולהשמיע את הרעיונות שעלו במוחו, יחד עם פנינים מאוצרות לבם, אותם קיבלו בהיכלי רבותיהם הצדיקים נבג"מ, אך מי זה יעיז לקפוץ בראש כשהחסיד הישיש רבי אהרן אשר, 'בעל הסוכה' יושב בין המסובים ומשמיע דברים נכוחים מאוצר זכרונו ומאסמיו המלאים אותם אצר משך השנים הרבים בהם דלה מבאם של צדיקי קמאי זי"ע.
החסיד רבי אהרן אשר, היה כמעין המתגבר סיפורי חסידות, והשכיל להעלות בשיחותיו פנינים יקרים והתרחשויות, שאפשר ללמוד מהם מוסר השכל, הלכה למעשה: להלהיב את השומעים ולהביאם להתעוררות בעבודת השם. בסוף הסיפור היה נותן קולו בשיר, וקולו היה רווי חן מיוחד ורגש עמוק, וערב לאזני שומעיו, עד כי מבלי משים החזיקו אחריו כל המסובים וזימרתם הפכה מהר לשירה אדירה המשולהבת, ולא באו על סיפוקם עד שיצאו כולם בריקוד נלהב שלובי יד וזרוע, וההתלהבות נאתה ממש עד כלות הנפש. לאחר ריקוד סוער, שוב נתיישבו החסידים, לשמוע עובדות והנהגות, יחד עם אורחות יושר מהחסיד הישיש.
@10לשמחה מה זו עושה
פתח רבי אהרן אשר את פיו בחכמה, וציטט את שקיבל מצדיקי קמאי שקיבלו מדור קודם, בני היכלם של הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע על מהותו של חג הסוכות: ה'סוכה' מקיפה את היהודי, ועל ידה נמשכים החסדים. יש אור פנימי ויש אור מקיף. סוכה היא אור מקיף, כי היהודי המקיים מצוות סוכה, נכנס כל כולו אל תוך המצוה, והיא מקיפה אותו. וזה מה שאומרים: 'שקולה מצוה זו נגד כל המצוות', בכל המצוות אין אפשרות להיכנס בכל גופו לתוך המצוה, ולכן כשיהודי יכול לקיים מצוה בשלימות שכזו, הרי זו שמחה גדולה וחייבים לשמוח בכל לב, לרקוד מתוך שמחה.
מה הפלא? – נכנס האברך החסיד שישב על ידו – לתוך דבריו של החסיד הישיש, הרי כתוב במפורש בתורה שלוש שמחות בחג הסוכות: "ושמחת בחגך"; "והיית אך שמח"; "ושמחתם לפני ה' אלוקים שבעת ימים"; ולא לחינם אנו אומרים "זמן שמחתנו".
"ולשמחה מה זו עושה"? – מתערב השלישי – הרי זהו "ראשון לחשבון עוונות".
"מה אתה סח? יהודי צריך תמיד לשמוח, ממה נפשך – אם הוא שב בתשובה מאהבה, הרי הזדונות הופכים לו לזכויות, ואז השמחה כפולה ומכופלת, ואם ח"ו לא שב כראוי מן השמים שולחים עליו יסורים למרק עוונותיו – ומן השמים משגיחים עליו, רוצים בו ומתחשבים בו – האם אינו צריך לשמוח"?
מכל הצדדים נאמרו אימרות שנונות, רעיונות על נושאים שונים. מתובלים במאמרי חז"ל ודברי חסידות וקבלה, המתייחסים אל שמחת החג.
"מדוע הנכם שמים את הדגש על שמחת החג דוקא? ובכל יום ויום, היהודי אינו צריך לשמוח"? – שומעים קולו של יהודי בעל הדרת פנים היושב בקצה השני של השולחן – "יהודי שאינו מתמלא שמחה ממה שהוא יהודי – אמר הרבי – הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע הי"ד, הרי הוא כפוי טובה לבורא יתברך". – – – "מלפנים – הוא ממשיך בהתלהבות ובעיניים עצומות – היצר הרע מסית היה את האדם תמיד, לכל עבירה ועבירה לחוד, אולם היום הוא מצא דרך קלה יותר – גוזל הוא ממנו שמחתו ועושה ממילא ממנו מה שרוצה".
מכיון שראה החסיד רבי אהרן אשר, ש'העולם' משולהב יתר על המידה, חשש מבלבול המוחות ומהתלהבות יתירה, כי כך כתוב בספר הקדוש 'בית אהרן': "העיקר שלא להיות מבולבל, כי מבולבל לא טוב ומאוס, מזה עלול האדם ליפול וצריך לעשות במתון ובנחת" וכו'. – – – "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" – אמר הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע – "לפעמים האדם עולה במדרגה גבוהה ונופל ממנה משום שהגוף מפריע", ובכן, העפלה אל על יש בה משום סכנה. כל אדם צריך לעשות לפי כוחו. – – – ולכן היסה אותם החסיד רבי אהרן אשר במקצת. ואמר: בואו ואספר להם מעשה שהיה. סיפור מאלף זה הינו מעניני דיומא, וגם קשור בענין שמחה. בה אנו עוסקים עכשיו. בודאי יש לשמוח, ושמחה כלשהי אפילו פחותה – אומר רבינו הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין – נמשכת ממקור הקדושה. העיקר לא להיתפס ח"ו לעצבות, כי עצבות היא שאול תחתיה ר"ל, את זה תוכלו ללמוד מהסיפור דלהלן:
@10ניצל בזכות השמחה והבטחון
בעיירה אחת חי לו יהודי ירא שמים שכולם קראו לו ר' אביש חסיד, ואם כי היה עני מרוד, מדוכא בייסורים, לא התלונן אף פעם ולא בא בטרוניא כלפי אף אחד. כל ימיו התהלך בצניעות וענוות חן והסתפק במה שהיה לו, ומעט מאד היה לו, והשליך על ה' יהבו בטח בו וקיבל הכל באהבה. כל מה שהתרחש אמר: "גם זה לטובה כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". פניו האירו משמחה, לא רק בשבתות וחגים, אלא בכל ימות השנה, ובכל הזמנים השמחה היתה במעונו, עליז היה ומלא חדוות חיים וצהלתו בפניו.
באותה עיירה חי יהודי שני, ר' געציל הגביר. ריננו עליו שנתפס להשכלה, ומתוך חקירה של "מה למעלה ומה למטה" אחזוהו רגשות מרה שחורה, ולמרות עושרו המופלג, חי תמיד במרירות לב, במיוחד תקף אותו פחד נורא מפני המוות. ובכל אשר פנה, נדמה היה לו כאילו מלאך המוות רח"ל הולך לקראתו וחרבו שלופה בידו.
מרוב פחד ועצבות חלה ר' געציל, בקושי התהלך על משענתו. כל כספו לא הואיל לו בימים אלו. כמה שניסו בני המשפחה להציל את התדרדרות מצבו, להזמין עבורו רופאים שיטפלו בו, אך מצב גופו, רוחו ונפשו התדרדר באופן משונה ומהיר עד שנלאו למצוא מזור לשבורתו. אך מכל משברו, פחדו וחליו, הכאב התמידי שהכאיב לו ביותר, גם קודם נתקף ביסורים קשים ובמיוחד גם לאחריהם, בראותו את ר' אביש חסיד, האביון שאין בידו פרוטה לפורטה, צוהל ורוקד ומתמוגג משמחה ונחת, נראה היה בצהלתו שבכל בוקר, כאילו זכה בזכיה הגדולה של עושר וכבוד. בלבו שטם הגביר את החסיד ושנא אותו שנאה תהומית, עד כדי כך בז לו, שזמם לפגוע בו, או לגרשו מן העיירה. וכל זממו גם שהוא מלופף בייסורים ופחדים, צהלתו של החסיד אינו נותן לו מנוח.
בכל ימות השבוע, כשהיה ר' געציל עסוק בעניניו, לא נתן את מחשבתו על ר' אביש החסיד. אך בהגיע שבתות, חגים ומועדים, בהם נפגשו בבית הכנסת, עלה זעמו בראותו איך ר' אביש חסיד שרוי בשמחה עצומה, פניו קורנות מאושר ומקרין בצהלת פניו על כל סובביו, בתום התפילות מתקהלים סביבו חכמי בית הכנסת כדי לשמוע ממנו אמרות ווארטים מקוריים. בכל פעם מראה זה אחז בר' געצל ממש פלצות: בה במידה שהחסיד נתפס לשמחה וגברה והלכה, כך תקף את הגביר כעס, מרה שחורה, עצבות ופחד. ובמיוחד חרה לו, על כך שרבים מבני הקהילה החשיבו מאד את ר' אביש החסיד, והעריצוהו מאד.
אולם גביר, רבים צריכים לו, ו'עשיר יענה עזות', ר' געציל בשחצנותו החל להטיל חיתתו על הציבור מחוסרי יכולת אשר זקוקים היו לתמיכתו ועזרתו להחזקת קופת הקהילה ושאר צרכי היהדות בעיר. ולמרות רצונם של ראשי הקהילה שלא להיגרר לעזותו ולרוע מעשיו, הפכו הם בלית ברירה לידידיו וחבריו, ביטלו רצונם מפני רצונו. בראותם שהגביר רודף את החסיד ובז לו. פגעו גם הם בו, אף כי בלבם העריצוהו, ורק מחמת רצונם לשאת חן בעיני הגביר, ולזכות לקרבתו ומנדבת לבו, פגעו והציקו לו, – וכבר נאמר (משלי כ"ח, א) 'על פת לחם יפשע גבר'.
@10אין קרשים לסוכה
משהתקרב חג הסוכות, ור' אביש החסיד היה זקוק לקרשים – דפנות, כדי להקים סוכתו, נעלמו פתאום כל הקרשים מן העיירה. למי שפנה וביקש קרשים, מענה אחד היה בפיו: אין קרשים!
ר' אביש חסיד חשש שיד געציל הגביר במעל. אך הוא לא הגיב, בבטחונו בבורא עולם הרים עיניו למרומים ואמר: 'נו, מילא, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אם זה רצונו יתברך – לא יקים סוכה בעצמו, יהודים טובים יכניסוהו לסוכותיהם, ולבטח לא ישאר בחוץ בסוכות' – – –
אולם הגביר חשב אחרת. לא חשב בלבד אלא פעל עשה. הוא דאג לכך שידליפו לכל בני העיר, כי מי שיכניס את ר' אביש לסוכה, אחת דתו… ולר' אביש חסיד שלח מאן שהוא להודיע, שאם אינו רוצה לספוג חרפות ובושות ולעשות חגו – חול, יש לו שתי ברירות – לחדול לשמוח, או לעזוב את העיירה.
אך ר' אביש לא התייאש, ולא בקלות ויתר על שמחתו שהוא יסוד ושורש בעבודת ה'. ועליה מבוססת תורת החסידות, והתורה הזהירה בפירוש שכל התוכחה באה ח"ו בעוונה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", ובכלל איך אפשר לחיות בלי שמחה? משרשי המצוה של "ושמחת בחגך" – כתוב בספר "החינוך" – "לפי שאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שצריך אל המזון עכ"פ, ואל המנוחה ואל השינה". איך הוא, על כן, יוותר על השמחה? אלא הסוכה? ה' יעזור.
שקוע בשרעפיו, צעד ברחובות העיירה, ולא הרגיש כי כבר התרחק ממרכזה ומתקרב לבית העלמין היהודי, מעבר לבתים האחרונים של העיירה.
מהורהר במצבו והתגברותו של מדת העצבות, הגיע לביתו של ר' פלטיאל הקברן – שומר בית הקברות, שבשונה מפרנסי העיר, שהראו לגביר ר' געציל הגביר אהבה וחיבה – הוא לא נע ולא זע ממנו. תמיד היה שואל לאנשים שהעריכו אותו: מה גדלותו וגאוותו שמעיז להטיל אימה על תושבי העיירה? מה מפחדים ממנו כולם? הרי בעצם יודע הוא שבסופו, כמו כולם יפול לידו!…
גם ר' פלטיאל שמע מההגבלה שנעשתה בעיר. למנוע מר' אביש החסיד, היקר באדם, להקים סוכה ולקיים המצוה כתיקונה, רק בגלל חטאו היחידי שהוא ירא אלקים, מסתפק במועט ושרוי תמיד בשמחה. מדוע זה הטילו כל אנשי העיר חרם עליו ונענו לאיומיו של בעל ה'מרה-שחורה'?!
הוא ניגש לר' אביש וברכו, ולחש לו באזנו: 'לך הביתה ר' אביש, אל דאגה, יהיו לך קרשים לסוכה, אני אומר לך ר' אביש אתה תקים סוכת פלא, תקיים המצוה ותשמח עד מאה ועשרים שנה'.
לא הספיק ר' אביש להגיע הביתה, והקרשים כבר היו במקום – – –
דפנות הסוכה מ'מצבות'
מאין לקח ר' פלטיאל קרשים? – – –
כיום מקימים 'מצבות' מאבן שיש יקר, ומשלמים עבורם הון תועפות. לפני רבות בשנים בעיירות הקטנות, השתמשו לרוב במצבות עץ. ל'קברן' היה מלאי גדול של קרשים מהוקצעים או לא מהוקצעים, ראשיהם מעוגלים, על כל עיגול חרוטים שתי האותיות פ.נ. (פה נטמן) וכשרצו להציב מצבה על קברו של הנפטר, הוסיפו את שמו.
את הקרשים הביא ר' פלטיאל הקברן בכרכרתו לר' אביש, זה כבר היה בערב סוכות ממש. ר' אביש לקח את הקרשים והקים את סוכתו, כשהאותיות פ.נ. בחוץ, ולבו היה סמוך ובטוח שבפנים הסוכה יוכל למלא שמחת חיים כדבעי, ממש 'והיית אך שמח'.
ר' געציל הגביר, בהיותו בטוח שהחסיד השמח נשאר בלי סוכה ושמחתו הופרה, יצא ביום ראשון של סוכות לאחר סעודתו לטייל בעיר, וסיבב להנאתו ברחוב בו התגורר ר' אביש החסיד, חפץ היה לפגשו, לחזות ולראות את פניו כשכולם יושבים בסכות, ואילו הוא יושב בבית. אך מה היתה גדולה הפתעתו, ועוד יותר 'אכזבתו', כשבעברו ליד אחת הסוכות, בקעו ממנה קולות שיר והדי ניגונים של החג: 'ושמחת בחגך והיית אך שמח – אך – אך – שמח – – –
געציל הגביר הכיר את קולו של ר' אביש החסיד, וחמתו בערה בו, הקנאה אכלתו, החסיד האביון הזה שוב שמח, ואותו אוכלת המרה השחורה, ויותר חרה לו שאחד מיהודי העיר בגד בו והמציא לו קרשים לסוכה?!
הוא רצה לברוח מהמקום בטרם ירגיש בו ר' אביש חסיד, אך סקרנותו הכריעה אותו, ולמרות שנאתו הגדולה, פרץ את דלת הסוכה בחוצפה ועזות, ומבלי לברכו בנימוס 'גוט-יום-טוב' פלט מפיו: 'מאין לקחת את הקרשים'?
ר' אביש לא נבהל ולא נחרד, גם לא נעלב, האיר פנים לאורח הבלתי-קרוא, ובירך אותו ב'גוט-יום-טוב', בשקט ונימוס, קם ממקומו ויצא אליו החוצה, הצביע לו באצבעו על האותיות 'פ.נ.' שבראש הקרשים.
'אתה רואה, ר' געציל, מאין הקרשים'?!
הגביר אך ראה את האותיות, הבין משמעותן. נבהל והשתומם, וכמעט התמוטט. אימה חשכה נפלה עליו, פחד המוות נפל עליו ונדמה לו שמלאך המוות עומד לפניו.
העשיר אינו 'יחסן'
'הֵרָגַע ר' געציל' – פנה אליו רבי אביש חסיד – ושמע מה שהיה:
'אני הולך לי ברחובות העיר, – מספר ר' אביש – ודאגה אחת מנקרת במוחי – מאין אקח קרשים לסוכה? למי שאני פונה עונים לי: אין קרשים, אין! פתאום אני רואה את ה…שטן הולך לקראתי. 'מה אתה עושה בעירנו ולמי פניך מועדות'? – שאלתי אותו.
'לגעציל הגביר אני הולך, לקחת נשמתו ולנקום נקמתך' – ענה, 'ראית חוצפה שכזו של הגביר! איפה נשמע דבר שכזה, לרדת לחייו של יהודי עני, באשר כל חטאו הוא – שמחתו ובטחונו בהשי"ת, מה הפלא שהגביר מפחד מהמוות ושקוע כולו במרה שחורה? אינו ירא מאלקים! אצלי אינו 'יחסן' כלל ועיקר. אצלי העשיר והדל במדרגה אחת. היום כאן ומחר בקבר… כל עושרו לא יעזור ברגע שאתקרב אליו…
הגביר געציל בשמעו את סיפורו של ר' אביש, נרעד כולו, פניו הצהיבו, ושיניו דא לדא נקשן, כמעט שהתעלף. – – – 'א-א- – – אני, ה-ה- – – הרי ע-ע- – – עודני ח-ח-ח- – – חי' – גימגם.
לא תזיק יהודי בגיני
'בודאי – עונה ר' אביש – בודאי אתה חי, כי לא נתתיו ללכת אליך! לא רציתי שיהודי ייענש בגיני. אם יהודי עושה דבר שלא כהוגן, גם אני אעשה שלא כהוגן? חס ושלום! הרי כתוב בפירוש 'לא תקום ולא תטור'. אם בעקיפין נגרם לי עגמת נפש הרי 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה'. שנית – מזה תצמח חלילה רעה ליהודי העיר, כי רבים מתפרנסים ונתמכים על ידי הגביר, ואם הוא ימות יישבר ח"ו מטה לחמם. ומה שהשטן אמר שהוא 'רשע' – אמרתי לו שזה לא נימוק משכנע, הרי רשעים בחייהם נקראים מתים, יוצא שהוא בין כך אינו חי. הרה"ק רבי אהרן מקארלין אמר ש'מרה-שחורה' היא שאול תחתיה. ואם כן, הוא כבר קיבל עונשו בחיים ואת מי באת ליקח'?!
'אם זו דעתך – אמר לי השטן – אני חוזר בי. כל מה שרציתי לעשות, היה רק להניח את דעתך, ולטובתך, ואם הנך מוותר לו יהא כדבריך'.
'את ר' געציל הנח, ואל תיגע בו לרעה חס ושלום, אמרתי, אולם אם כוונתך היתה טובתי ממש. יש לי בקשה אליך – הבא לי קרשים לסוכה'.
'יש לי רעיון נפלא – ענה לו השטן – הואיל ויש לי כאן ידיד, כמעט אני בן בית אצלו, וזה ר' פלטיאל הקברן, יש לו מלאי של קרשים בשביל ה'מצבות', הוא ישאל לך אותם ברצון, בהמלצתי, והם ישמרו לך לסוכה כשרה.
"וכך הוה – פלטיאל הקברן הביא לי קרשים, וכפי שהנך רואה, אנ י ב"ה יושב בסוכה, חי וקיים ומקיים את המצוה כהלכתה ושמח בשמחת החג". – – – המשיך רבי אביש החסיד ואמר לר' געציל: "שמע בקולי, ר' געציל, בוא נהפוך את ה'פה-נטמן' לחיים חדשים, של 'פה-נשמח', ואת המרה השחורה למקור של שמחה ובטחון, ונקיים יחדיו את מצוות ה' 'ושמחת בחגך' – 'והיית אך שמח' – 'ושמחת לפני ה' אלקיך'…" ותוך כדי דיבור אחז בידיו והתחיל לזמזם ואח"כ הרים קולו יותר תוך כדי ריקוד משולהב כשהגביר מחזיק אחריו. 'ושמחת בחגך והיית אך שמח – – – אך – אך ש-מ-ח'!
הגביר ר' געציל הרגיש שהפך לאיש אחר, המרה השחורה נעלמת, אט אט, ובמקומה מתמלא לבו שמחה. איזו הרגשה מיוחדת, שלא טעם את טעמה מעולם, אופפת אותו. הפחד גז חיש, ובמקומו בטחון עצמי, המוח צלול ומעלה מחשבות של התרוממות. של חדוות חיים, פתאום נזכר שחג היום וצריך לשמוח. איזה דחף פנימי לא הרפה ממנו ונזכר בדבריו של ר' אביש חסיד שאמר לו בשם הרה"ק רבי אהרן מקארלין: #'בשמחה'# הם אותיות של #'מחשבה'#, להגיע למחשבות טהורות אפשר רק ע"י שמחה!
החסיד הישיש רבי אהרן אשר, סיים את סיפורו המאלף, שהמוסר השכל מתבקש מאליו ממנו, ואמר: "הלואי נזכה כולנו לשמוח שמחת אמת, וכן נזכה לישב בסוכות עורו של לויתן, לשנה הבאה בירושלים…"
מקור: ספר בית קרלין סטולין, להרב יעקב ישראלי קולא ז"ל