עם סיום מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של הפליטים היהודים בכי רע. כולם רצו להיבנות מחדש, לאחר חורבן ושבר כה גדולים, אולם העניות הייתה גדולה ביותר. מי שיכול היה לסייע לפליטים היהודים היה ארגון הג'וינט. הארגון היהודי ההומניטרי הצליח לרכז אליו תרומות רבות מעשירי ארצות הברית, אשר שמעה זוועות שהתחוללו ביהודי אירופה נגע לליבם. דא עקא, ארגון זה נשלט על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, ואלו עשו בכספים כפי נטיית לבם.
באותם ימים הגיעה ישיבת מיר למצוקה כספית קשה שסיכנה את המשך קיום הישיבה. אחד מראשיה גמר בליבו לפנות לבקש עזרה מיו"ר הג'וינט. מי ששמע על כך ניסה להניאו מכך; 'חבל על הזמן היקר, אין שום סיכוי שיו"ר הארגון, שהוא שונא דת ידוע, ירצה לתרום לישיבה'. אך לראש הישיבה כבר לא היה מה להפסיד. בישיבה לא היה אוכל לבחורים, וכך לא שייך להמשיך. "אני עושה את ההשתדלות שלי", אמר, "והקב"ה יעשה את שלו".
הוא עמד לפני היו"ר וביקש כסף עבור הישיבה ועבור התלמידים, שברובם הגדול היו פליטי מלחמה חסרי כל. כמענה לבקשה, אמר לו היו"ר: "אני עוזר לרופאים, לעורכי דין, לאנשים שבאופן כללי תורמים לחברה… אתם, מה אתם תורמים לעולם? שום דבר. כל היום יושבים ולומדים".
… "אנחנו לא תורמים כלום?!", החזיר ראש הישיבה בשאלה. הוא הפשיל את שרוולו, הראה לו את המספר החקוק על זרועו והמשיך: "הייתי במחנה עבודה של הנאצים, יימח שמם. המפקדים כולם היו רשעים, אבל היה אחד רשע יותר מכולם. הוא התעלל בנו, וגם כשנתן את פרוסת הלחם היבשה שלנו, עשה זאת תמיד בסדיסטיות. לפעמים היה זורק את הפרוסות לרצפה ויורק עליהן, לפני שהורשינו לגעת בהן. לפעמים היה מכריח אותנו להתכופף ולשכב על הרצפה כדי לקחת אותן, ואז דורך על גבינו. תמיד היה האוכל כרוך בהשפלה. לאותו נאצי רשע היה עוזר יהודי שמו היה 'איוון המומר', והוא מסר נפשו לשטן. הוא היה ה'שטינקר', המלשין, ובכל פעם שהביא מידע על אחד היהודים בצריף, זכה לקבל שתי פרוסות לחם במקום האחת שכולנו קיבלנו, ומלבד זאת ניצל מן ההשפלות הכרוכות בקבלת פרוסות הלחם.
באחד הימים, עלה בדעתו של הנאצי רעיון סדיסטי חדש לגבי האוכל שלנו. באותם ימים עבדנו קשה במעלה מדרון תלול. הטיפוס היה קשה ביותר, כולנו היינו חלשים, עור ועצמות ממש, ובאפיסת כוחות עשינו את הדרך הלוך ושוב. ואז הכריז הנאצי כי היום הוא יעמוד בראש ההר ויזרוק את פרוסות הלחם למטה. הבטנו למטה ועינינו חשכו, איך נוכל לעשות זאת? הבטתי לעבר יהודי זקן שהיה אתנו.
הוא היה חלש הרבה יותר מאתנו, הבחורים הצעירים. ידעתי בו ודאות כי לא יהיה לו כוח לטפס. החלטתי לקחת גם עבורו פרוסת לחם, אולם חששתי שמא לא יעמוד לו כוחו לחכות עד שאחזור. נראה היה לי כי אם לא יאכל מיד, הוא עלול למות. פתאום הבחנתי כי בידיו של איוון המומר היו שתי פרוסות לחם. הוא, כאמור, קיבל יחס מועדף. אזרתי עוז ונגשתי אליו, הצבעתי לעבר היהודי הזקן, שנראה נוטה למות, ובקשתי: 'האם תוכל לתת לו פרוסת לחם אחת מן השתיים שיש לך? אני יורד כעת להביא פרוסות לחם, ואביא גם את הפרוסה של היהודי הזה.
בעוד זמן מה תקבל את הפרוסה השנייה בחזרה, רק שבינתיים אני חושש שהוא עומד למות'. איוון הביט לכווני ואמר: 'היהודי הזקן הזה בין כה וכה לא ייצא מכאן חי, ואם כן, בשביל מה שימשיך עוד להתייסר? שימות היום ויגמור את הסיפור', אמר איוון וסרב לתת את פרוסת הלחם השנייה שלו. הבנתי כי ממנו לא תבוא הישועה, וירדתי למטה להביא את הלחם. כשחזרתי עם ה'שלל' בידי התברר לי כי הגעתי מאוחר מדי עבור אותו זקן… הוא לא החזיק מעמד ובאותו יום נפטר".
ראש הישיבה השתתק, נשא עיניו לעבר היו"ר שהקשיב לו בריכוז, והמשיך: "שאלת קודם במה מועילים בחורי ישיבה לעולם? הרי לך התשובה. אנחנו, בחורי הישיבה דאגנו לאותו זקן, המשכנו להיות בני אדם גם תחת התנאים האיומים במחנה. איוון המומר הוא דוגמא ליהודי שהתנתק מתורה. יהודי שרואה מולו איש זקן גווע מרעב, ואינו מסוגל להיפרד לכמה דקות מפרוסת הלחם השנייה שלו למענו". הוא סיים את דבריו, שהותירו רושם עז, ויצא מהמקום.
כעבור ימים אחדים שמע ראש הישיבה דפיקות בדלת ביתו. כשניגש לפתוח, נדהם לגלות מאחורי הדלת את יו"ר ארגון הג'וינט. "דע לך", אמר לו היו"ר, "שמאז שדיברת איתי, איני מצליח לישון. היודע אתה מדוע? מפני שאני הוא 'איוון המומר'…" הוא הפשיל את שרוולו והראה לו את המספר החקוק על ידו. "הדברים שאמרת לי נכנסו בי כארס של עכנאי. ייסרתי את עצמי על שלא דאגתי לאחי, עצמי ובשרי , ומה שעניין אותי בימים הללו היה רק לשרוד ולחיות. זכרתי אתכם היטב, בחורי הישיבה, לא פעם ראיתי את דאגתכם לזקן ההוא, ואת האכפתיות שלכם לשאר היהודים… באתי לכאן להודיע לך שאני רוצה לסייע לכם". תוך זמן קצר הועבר מארגון הג'וינט סכום עצום שהספיק לאוכל ולבגדים עבור כל בחורי הישיבה…
(ליקוטי שמואל)