שכנה כזו לא מוצאים כל יום… תמיד אמרנו שלא כיוונו מספיק בברכות השחר לבקש שכן טוב. היא מתגוררת בבניין ממול קומה מעלינו, אנו שואלים בבית 'מה השעה', והנה 'בת קול משמים' משיבה את השעה המדויקת…
לא פעם ולא פעמיים, הרגשנו שאנו חיים ללא כל פרטיות. היא אפילו לא טורחת להסתיר את יצר החטטנות, עם הערות יפות כגון: "ממש נהניתי לשמוע את שירי השבת שלכם ובמיוחד את הילד הזה ששר יותר יפה מכולם" ועוד הערות מגוונות. רק תדמיינו ותנחשו, וזה נכון…
החלטנו שאין מה לעשות וצריכים לקבל באהבה למרות האי נעימות. שתקנו והמשכנו בחיים כרגיל בין הערה אחת לשניה.
יום אחד טיפס בני בן השלוש על גג מחסן גינה גדול שהיה לנו בחצר, ולפתע קרס חלק מהגג והילד נפל פנימה. אני הייתי בעבודה, אשתי בדיוק לקחה ילדה אחרת לקופת חולים, והבת הגדולה, במקום לשמור על הילדים יצאה לכמה דקות לחברתה.
ומי נשארה להשקיף על מצב העניינים? – ניחשתם נכון, השכנה מלמעלה. התצפיתנית הקבועה…
היא הזמינה אמבולנס, אבל לפני האמבולנס כבר הופיעה ניידת משטרה לחפש את האשמים ברשלנות. השכנה קלטה את המצב וקראה מהר לבעלה שעובד כחובש בכיר, הם שלפו את הילד מהמחסן וניקו את הדם שירד במיוחד בין העיניים, כך שכאשר האמבולנס הופיע הילד כבר נראה במצב יותר טוב. למשטרה היא אמרה שזה הבן שלהם שנפל מהכיסא, ובכך נחסכה מאיתנו תסבוכת רצינית בזכות השכנה…
ועוד יותר מזה: מי היה חולם שהילד טיפס על גג ונפל פנימה? מי היה מעלה על דעתו לחפש שם במבנה של החצר שמשמש כעין מחסן? אילולי המשקיפה יכול היה הסיפור להסתיים אחרת חלילה.
מאז אותו מקרה, כשהיא עונה מה השעה אנחנו כבר צוחקים, ומודים לה' על חסדיו בזכות שמעולם לא צעקנו עליה.
נ.ב. בדקתי את המזוזה של המבנה, ומעניין לציין שהאות 'ע' במילה 'בין עיניך' הייתה פסולה, והפציעה של הבן היתה בין העיניים שלו.
נלמד להרבות באהבת חינם שמציל מהחורבן גם בעת הזו.
(גיליון טיב הקהילה)