פשט בגמ' עירובין סה. כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים

שאלה

ישנה גמרא בעירובין (סה.) ציטוט:, " אמר ר' חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים. יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות נכנס יין יצא סוד"
ומפרש"י שם: המתיישב ביינו – ששותה יין ואין דעתו מטרפתו:
ניתן בשבעים אותיות – כך חשבונו בגימטריא:

יצא סוד – וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'".

נשאלת השאלה: שהרי גם כיום כמדומה ישנם אנשים שהיין איננו משפיע עליהם ולא אלכוהול, אפי' ישתו כמה כוסות וודקה וכדו' לא ישפיע עליהם בדעת אלא רק בגוף, וכיצד שייך לומר שקולים כשבעים זקנים (אם דברי הגמ' והרש"י כפשוטם של דברים).

אני שואל זאת, מכיון שגם אני עצמי השואל, אפי' שאינני מורגל בשתיית משקאות חריפים כלל, ורק בפורים אני חורג מהרגלי ושותה חמש שש כוסות יין, ולדאבוני אינני מצליח כלל לקיים את מצות חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, ושנה שעברה הגדלתי לעשות, ושתיתי סליבוביץ' בריכוז 45% אלכוהול, כ – 400-450 מ"ל המקביל לכעשר כוסות יין, ופשוט נייט, רק כעבור קצת זמן נכנסתי לשינה עמוקה של 12 שעות, אך לפני כן פשוט לא הצלחתי לאבד את צלילותי ולהשתכר אפי' במקצת?

תשובה

שלום וברכה

בפשטות הכוונה שאף שהוא שתוי הנהגה שלו כראוי, והוא שולט על עצמו, אך לא שהיין לא משפיע על המח.

לגופו של ענין לא כדאי להפריז בשתיה, זה יכול לסכן את הכבד, בפרט שהכבד שלך אינו רגיל לעכל כמות כזו של אלכוהול. ולהגיע למצב שהגוף נכנס לשינה של 12 שעות זה בהחלט יכול להיות מסוכן מאד. וצריך לשתות רק כמות קטנה שתסייע להרדם למנוחה קצרצרה, ואין שום מצוה מעבר לכך.

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

 

לעצם הענין אני מצרף לך מאמר שפרסמתי במקום אחר בענין:

בפרשה נאמר (שמות כב טו): 'וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ וגו". התורה מרחיבה על האיסור על המפתה, ועונשו. רש"י (שם) מפרש שמפתה הוא בדברי ריצוי ושידול, אולם הרמב"ן (שם) נחלק עליו בתוקף, וטוען שהפיתוי שייכת רק כאשר אדם מפתה את חברו בדברי שקר, ותחבולות ערמה שאינם אמת. כך גם נראה מדברי הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ו) שכתב 'אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, וכו'. ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות'. ונראה שסבר שפיתוי הוא ביטוי לאדם שאין דובר אמת, ואסור להוציא מהפה אף מילה אחת של פיתוי.

הט"ז (או"ח סי' קכז) אף כתב להלכה שלכן יש להזהר שלא לומר בתפילה 'מתפתה בתחנונים', אלא 'מתפייס בתחנונים', משום שהלשון פיתוי לא שייך כלפי בורא עולם.

ומשכך נשאלת השאלה כיצד מצינו בכל זאת לשון פיתוי כלפי הבורא, לדוגמא הנביא (הושע ב טז) התנבא לגבי הגאולה בקרוב בימינו: 'לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ', וביארו המפרשים שהשם יפתה את עם ישראל לעזוב את העוונות וללכת אחרי השם יתברך. ונשאלת השאלה כיצד שייכת לשון של פיתוי כלפי הבורא שכולו אמת וחותמו אמת? ובכלל מדוע הוא לא יאמר את האמת, מדוע הוא צריך לפתות?

להבין את הדברים נקדים את דברי הגמרא (עירובין סה.): 'אמר רבי חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ'.

וביאר המאירי (בית הבחירה עירובין סה.) שמצד אחד מוטל על האדם להזהר שלא לרדוף אחר תענוגי העולם, ומאידך יש תכלית נכבדה כשאדם משמח את עצמו במידה נכונה ובמשורה בהנאה זו או אחרת כדי שיהיה לו דעה צלולה לעבוד את השם יתברך.

המאירי מבאר כי אדם השותה יין לשם הנאה נטו ולשם שכרות, מגיע למחוזות מאד לא רצויים, אולם אדם השותה מעט יין לפתוח את הראש, כדי שיוכל לעבוד את השם כראוי, וכן בסעודתו כשהוא מארח עניים ואומללים מגיש מעט יין לשמח אותם ולפתוח את הלבבות יקבל שכר רב על כך.

ולכן הגמרא קורא לכך המתפתה ביינו, נוטל את כח היין והפיתוי ומשתמש בו לטובה ולכוונה רצויה, והוא דומה לבוראו שאין לו שום ענין ותועלת בקרבן, ומכל מקום הוא נוהג בהנאה כביכול הקרבן מפתה אותו, כאשר אדם מקריב מעצמו את קרבנו, הוא מקבלו באהבה.

הרמח"ל (מסילת ישרים פי"ט) מגדיר את החסידים הראשונים קדושי עליון כאנשים שאינם זקוקים לשום פיתוי לעבוד את השם, וזהו חפצם ורצונם. אולם לכל אלו שעדיין לא הגיעו לדרגה זו, הגוף מחפש את ההנאות, והאדם עדיין מחובר לגוף ולא לנשמה, ולכן אי אפשר להסביר לו את האמת את ההנאה של הנשמה, ולכן צריך לפתות אותו דרך הנאות הגוף.

וזהו מה הושע הנביא התנבא על אחרית הימים דורנו דור של עקבתא דמשיחא, השם מבטיח שהוא יפתה את עם ישראל, יראה להם את ההנאה הגשמית בעבודת השם, ולאחר שיתחברו שלא לשמה, יחושו את הנשמה, ונוכל גם להתענג עונג אמיתי עונג רוחני מעבודת השם. אולם אם בעוד הדור שקוע בתאוות הגוף, הוא אינו מסוגל להבין בכלל הנאה רוחנית, ולכן צריך לפתות אותו בהנאה גשמית, ורק אח"כ כשהוא מתקרב לבורא הוא יכול לחוש הנאה של הנשמה.

דוקא בפרשה שבה התורה מרחיבה היכן אדם מגיע בכח הפיתוי בלי בקרה, דוקא זה הזדמנות לעבוד על עצמנו למצוא את ההנאה והכיף בעבודת השם, ולפתות את הגוף והיצר לשתף עמנו פעולה כדי שנוכל לעבוד את השם בכל לבבנו (ברכות נד.) גם עם היצר הטוב וגם עם היצר הרע.