בברכת כוהנים מופיעה: "יברכך ה' וישמרך…" פירש רש"י: "יברכך ה' – שיתרבו נכסיך". פרנסה היא הדבר המעסיק את האדם במשך רוב ימיו, תמיד מחשבתו פועלת כיצד להרוויח, היכן לקנות, איפה להשקיע, וכיצד ישרוד את החודש. כולנו מאמינים בבורא, אך לא תמיד בוטחים בו. כדי ליצור לעצמנו חיים שלווים יותר צריכים אנו לבטוח בבורא שייתן לנו את פרנסתינו ברווח, יתן את הקצוב לנו, ללא דאגות ופחדים. כשיש לך ביטחון ואמונה שהכל כבר נקצב לך מראשית השנה, יהיה לך קל יותר לפנות מזמנך לתורת א-לוקים, למשפחה, לדברים שיעשו לך טוב. תהיה רגוע ושליו יותר. תזכור תמיד, בורא עולם מפרנס אפילו את הנמלה הקטנה ביותר, נותן לה את מזונה למשך כל חייה, אתה שהנך נזר הבריאה, החשוב שבבריות, לא כל שכן שבורא עולם ידאג לך? מה לך להיות מוטרד, תבטח בבורא ותזכה לראות ברכה בעמלך… שירבו נכסיך.
שער הבטחון. החסיד ר' מנדל פיינר ז"ל מקליפורניה, שבבואו לניו יורק אחרי המלחמה, נכנס אל הרה"ק מליובאוויטש זיע"א והרבי קירבו מאוד. בתוך שיחתם, שאל אותו הרבי: "המאמין אתה בה'?". אמר לו הרב פיינר: "בוודאי אני מאמין! אם לא הייתי מאמין לא הייתי הולך לרבי!". אמר לו הרבי: "מאמין אתה ברבי'ס, השאלה היא אם אתה מאמין בה'". שאל אותו הרב פיינר כמתמיה: "מדוע יחשוד בי הרבי שאיני מאמין בה'? והלא ירא אלוקים אנכי מעודי".
אמר לו הרבי, תוך כדי שהוא מעיף את מבטו בשעונו, שאין לו פנאי כעת לענות לו תשובה, אך תיכף ומיד חזר בו ואמר: "לך אפנה את זמני. אמור נא לי היכן היית בשנות המלחמה". פתח הרב פיינר וגלל את מסעותיו לפני הרבי במשך חמש דקות רצופות. כשסיים אמר לו הרבי: "שאלת אותי מדוע אני סבור שאינך מאמין בה'? הא לך. כבר עברו חמש דקות שאתה גולל בפני את תלאותיך ולא הזכרת אפילו פעם אחת את ה'". וסיים הרבי כדברו אל עצמו: "איך אפשר להיות יהודי אם לא מזכירים את ה' בתוך השיחה".
אחר כך ביקש לנחם את ר' מנדל פיינר. אמר לו: "כפי הנראה שהייתך הארוכה ברוסיה הקומוניסטית, אשר היה אסור להזכיר בה שם השם, היא זו שגרם לך שלא יהיה שם שמים שגור על פיך. על כן אני מציע לך שתתחיל מעתה ללמוד את שער הביטחון בספר חובות הלבבות ויחזור להיות שם שמים שגור על פיך". ר' מנדל פיינר התחיל מאז לעסוק הרבה בשער הביטחון, ואף כתב כן בצוואתו ליוצאי ירכו, שיהגו תמיד בשער הביטחון ויעסקו בדבריו.
תורה לאוכלי המן. הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל אשר חידש בכל התורה כולה בלי סוף, ממש למעלה מדרך הטבע, מה היה דרכו? כל יום מימי חייו היה אומר את כל התהלים! תשאלו מתי היה לו זמן והלא היה צריך ללמוד וללמד? התשובה היא כי אדרבא לא ניתנה תורה אלא ל'אוכלי המן', רק מי שבוטח בה' ופונה אליו בבקשה שיפתח לו את מעיינות החכמה זוכה ומקבל את אור התורה.
הבטחון בד תחליף לבטחון בעצמו. ישנם הטועים שהביטחון פירושו שלא לדאוג. בא החובות הלבבות ומגלה לנו שלא זהו הביטחון, כי הלא תראה שגם הבוטח בגופו אינו דואג, אלא הביטחון הוא להחליף את הביטחון בעצמו בביטחון בה'.
מובא בס' אור לשמים' (כי תשא לג, יד): "כאשר האדם הוא ח"ו בצער ובדוחק וצריך לישועה, זהו תקנתו, שיקבע בלבו אמונה מושרשת שמלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ואין לך שום דבר גשמי בעולם שלא יהיה בו חיות הק', ואז מזה הדבר בעצמו שהיה לו דחיקא תבוא לו הישועה".
הרה"ק רבי מאיר הלוי מאפטא זיע"א בעל ה'אור לשמים' (נלב"ע כ"ה תמוז תקפ"ז) היה בתקופה הראשונה שלאחר נישואיו עני מרוד עד שהיה צם ימים רבים מפני שלא היה לו מה להכניס לפיו. יום אחד השיגה אשתו מעט כוסמת (קאשע) צהובה כדי להביאה לבעלה שישבור בה את רעבונו. אז נהגו לבשל הכוסמת ולאחר מכן להדביקה על דופני הקערה מבפנים ולשפוך בתוכה מעט חלב. ביקשה האשה להכין את הדייסה שהשיגה, אך לא מצאה שום קערה בביתה. הלכה לשאול משכנתה ומגרת ביתה קערה אחת לבישול הדייסה. שכנתה אמרה שיש לה רק קערה אחת והיא זקוקה לו, אך כשהפצירה בה אשת הצדיק באמרה שהיא תיקח אותה רק ללילה אחד, הסכימה להשאילה לה…
והנה בדיוק באותו לילה, כשהצדיק היה צריך לחזור מתפילת הערבית, הוא לא חזר והשכנה כבר באה לבקש בחזרה את הקערה. הפצירה בו אשת הצדיק שתמתין עוד מעט כי בעלה רעב מאוד ואינו אוכל זה כבר כמה ימים. השכנה הסכימה. המתינו מעט אך הצדיק עדיין לא חזר. שבה השכנה לבית הצדיק וביקשה את הקערה בכל תוקף. אחזה השכנה בקערה בעוד הדייסה בפנים ומשכה אותה אליה, וכך כששתיהן אחזו בקערה, נפלה הקערה באחת על הארץ והתנפצה לרסיסים כאשר הדייסא ניתזה לכל עבר.
נשברה רוחה של אשת הצדיק בראותה שלא עלה בידה כלום מלבד צער ועגמת נפש ושעדיין לא יהיה לבעלה המתענה זה כבר כמה ימים במה לשבור את רעבונו, וכך בראותה את המצב פרצה בבכי. לפתע נפתחה הדלת והצדיק הגיע פנימה במלוא זוהרו.
"מדוע את בוכה?" שאל את אשתו בלב מלא חמלה. סיפרה לו האשה את כל מה שעבר עליה והתלוננה בפניו על מר גורלה. "עד כאן" ניחם אותה בעלה. "זה היה הניסיון האחרון ובקרוב נאכל מקערה של כסף".
כדברי הצדיק כך היה. ואכן לא חלפו ימים מרובים ורבו הגאון רבי אברהם יצחק הכהן כ"ץ בעל מחבר ספר 'כתר כהונה' זצ"ל אב"ד סטאבניץ נתקבל להיות רב בפינטשוב, וייעץ לראשי קהילת סטאבניץ לקבל במקומו את תלמידו הצעיר כרב העיר. עד מהרה נשלחה משלחת לבית הרה"ק רבי מאיר לבקשו לקבל עליו עול הרבנות בעירם. בקבלו עליו את הרבנות גידלוהו אנשי קהילה משלהם במתנות, וגם קערה של כסף ניתנה לו על ידי אחד מעשירי הקהילה ומיני אז היתה ההרחבה מצויה בביתו.
מסופר שפעם אמר אחד להחסיד המפורסם רבי גד'ל אייזנר זצ"ל על יהודי אחד שנפטר אז לבית עולמו בחטף וללא שום חולי: "מיתה נאה היא זו, שהרי חסך מעצמו את כל אותם יסורים הבאים בדרך כלל על האדם בטרם צאתו מן העולם". אמר לעומתו רבי גד'ל: "ויותר נאה הוא כאשר האדם מתייסר והוא מקבלם באהבה". טעותו של יהודי זה היה שהוא חשב כי נאה פירושה מיתה חלקה שאין בה שום קושי, אך האמת היא כי נאה פירושו, נשמה שהזדככה ושבה אל בית אביה זכה ומצוחצחת.
מסופר על יהודי ירא שמים הגיע בכל יום לבית הכנסת להתפלל שחרית. לאחר התפלה למד חוק לישראל והלך לעבודתו, כך הייתה דרכו במשך שנים. באחד הימים, בסיום תפילת שחרית יצא מבית הכנסת ולא למד.
הרב מרדכי עבאדי שראה זאת אמר שמא הוא אנוס היום ולכן לא ישב ללמוד כמנהגו. למחרת יצא האיש מבית הכנסת לאחר ובא לציון, וכך היה הולך וחסר, עד שהפסיק לחלוטין לבוא לבית הכנסת. רצה הרב לדעת מהי הסיבה והלך לחנותו שבקצה העיר. כשראהו האיש כולו נרעש ונרעד, "מפני מה רבי מרדכי טרח לבוא אליי" שאל את עצמו. הרב נכנס עימו בדברים ושאל: "מדוע הפסקת לבוא לבית הכנסת להתפלל וללמוד?" השיב לו האיש: "ראיתי, שכשאני עושה את רצון הקב"ה, מתפלל ולומד, אין לי פרנסה. עכשיו כשהפסקתי לבוא יש לי פרנסה ברווח, לכן אינני רוצה לבוא עוד לבית הכנסת". ניסה הרב לשכנעו בדברי מוסר אך לא הצליח. אז אמר לו הרב: "אנחנו נמצאים עכשיו בשליש הראשון של השנה, כמה אתה חושב להרוויח במשך השנה?" השיב לו האיש: "חמישים לירות זהב". אמר לו הרב: "בא ונעשה הסכם – אתה תחזור לבית הכנסת ותעשה פנקס חשבון ביני לבינך, כמה שיחסר לך אני אשלים". הסכים היהודי וחזר להת פלל וללמוד בבית הכנסת.
בחלוף חודשיים שאלו הרב לשלומו וזה השיב: "מיום שחזרתי לבית הכנסת לא הרווחתי אפילו פרוטה אחת, אף קונה לא נכנס לחנותי, אבל יש לי אמונה בחכם, אני מחכה עד ראש השנה". ערב פסח הגיע, שאלו הרב לשלומו וזה השיב: "עד עתה הרווחתי שתי לירות זהב". כשהגיע ראש חודש אלול פנה הסוחר לרב ואמר: "כבוד הרב, לא הרווחתי מאומה מאז פסח…" בערב ראש השנה לקח עימו הרב חמישים לירות זהב והלך לחנות של אותו סוחר, כדי לעשות עימו חשבון כמה הוא חייב לו, ולהיכנס לראש השנה כשידיו נקיות מהסכמו עם האיש. אמר לו הסוחר: "כבוד הרב, אין צורך. לפני שעה בא ערבי וקנה ממני סחורה, הרווחתי מהעסקה חמישים לירות זהב, ובהמשך השנה הרווחתי עוד שתי לירות". אמר לו הרב: "אתה חשבת להרוויח חמישים לירות במשך כל השנה, ולבסוף הרווחת יותר. דע לך שבראש השנה שעבר גזרו עליך שתרוויח חמישים ושתיים לירות זהב, אלא שהיצר הראה לך בכוונה להכשילך, שביום שאתה הולך לבית הכנסת הוא סוגר בפניך את שער הפרנסה, וביום שאתה לא הולך לבית הכנסת נותן לך להרוויח. אבל באמת אין זה רווח, אלא הוא מוציא מהכיס הזה ושם בכיס השני… אולם עד ראש השנה הוא חייב לתת לך את המגיע לך, את שקצבו לך שנה שעברה בשמים, כבר אין לו שליטה על הכסף ולכן נתן לך הכל בבת אחת". הסוחר התפעל מהדברים של הרב, וקיבל על עצמו להוסיף וללמוד שעתיים בכל יום במקום ללמוד שעה… ('גם זו לטובה).