יבמות קטו
כמה זמן המתין הגראי"ל שטיינמן עם הערה לנכדו?
מצא כלי וכתוב עליו וכו' תי"ו – תרומה, שבשעת הסכנה היו כותבין תי"ו תחת תרומה
שתיקה וסבלנות
אחד מהנכדים שהיה ישן בלילה בבית רבנו, היה חוזר אחר עמלו בתורה בישיבה הקדושה בה למד, והיה מגיע מאוחר בלילה לישון בבית רבנו. והיות שבבית רבנו לא היה דבר מאכל או שתיה להשיב נפשו אחר יום הלימודים. קנה בקבוק שתיה, מה שנקרא 'גזוז' והניחו במקרר, ובחזרתו מהישיבה היה לו במה להתרענן.
כנראה שלא רק הוא היה צריך לרענן עצמו, גם אנשים אחרים שהיו בבית רבנו ולעתים עברו את תלאות היומיום שלהם, רצו לרענן ולהחיות נפשם בדבר אכילה או שתיה – ואין. פתחו את המקרר וראו בקבוק לרפואה, וסברו שכשם שבית רבנו הוא 'רשות הרבים' כך גם מה שבמקרר, והרוו את נפשם העייפה.
כשאותו בחור חזר בלילה, ונפשו כמהה קצת לטעם מתוק בפה – והנה המקרר ריק. הבחור לא התעצל וקנה בקבוק חדש ועליו כבר כתב 'פרטי' וחשב שבזה הסתיימה הבעיה. ואמנם יום יומיים זה עזר אך לא לעולם חוסן, הגיע כנראה אחד שכנראה מחמת מצוקתו וחסרונו הורה לעצמו היתר ושתה, ואחרי כמה ימים עוד אחד, עד שאותו בחור ראה שצריך הוא לנקוט עצה אחרת. לא היה לו נעים לו לשתף את רבנו בסיפור לא-נעים זה, על כן החליט לעשות מעשה בלי להתייעץ – וכתב על הבקבוק 'רעל עכברים', ומאז נהייתה לו הרווחה.
הדבר עורר רעש בבית, אנשים שפתחו המקרר וראו זאת ידעו שלא יתכן שיכניסו בקבוק רעל עכברים למקרר, אבל כדברי המסילת ישרים אף אחד לא סיכן עצמו, אבל דיברו על זה ויצאה השמועה שכך מנהגו של הבחור. השמועה הגיעה גם לרבנו, אבל אף אחד לא אמר לבחור מאומה.
עברו שנים מאותו מקרה והענין נשכח, בינתיים הבחור הספיק להתחתן, נעשה אברך חשוב בעל משפחה. כעשר שנים לאחר מכן חזר לתורנות אצל רבנו, הפעם כאברך, וגם אופי התורנות השתנה, במקום נכד שישן בחדר הסמוך לרבנו החלו הנכדים לעשות 'משמר' וללמוד כל הלילה ליד רבנו.
מספר הנכד: לילה אחד ישבתי ולמדתי ליד רבנו ושאל אותי: היכן אתה אוחז? אמרתי לו מסכת יבמות דף קטו, ב אמר לי: כתוב שם בסוגיה אם מצא אדם כלי שכתוב עליו ת' חיישינן שתכולתו תרומה. אבל יש הסובר שניתן להשתמש בו, שאין בו תרומה וכדו' אלא שאחד כתב זאת ע"מ להרחיק בני אדם שלא יאכלו את מה שבכלי..
המשיך רבנו: תאמר לי, וכי זו לא גנבת דעת?! בוא ניקח דוגמא בימינו, נניח אחד שם במקרר בקבוק שתיה וכותב עליו 'רעל עכברים' וכי זו לא גנבת דעת? – נשארתי בפה פעור, אומר הנכד. הבנתי במבט לאחור שהדבר הפריע לרבנו. כעת כשיש לי יישוב הדעת ומבט של אברך הבנתי למפרע שהמעשה שעשיתי כבחור בלי לשאול אם מותר, לא היה נכון ובוודאי לא היה לרוחו של רבנו. רבנו לא אמר מילה! לא אז ולא אח"כ. ואמנם לא אמר אבל למעשה לא שכח, ורק כשהייתה אפשרות להוכיח בעדינות רק אז אמר
(מזקנים אתבונן ח"ט)