יבמות צא
כמה שנים חי רב?
כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא
בשו"ת חוות יאיר (סימן קנב) האריך בדבר מה שמוצאים בלשונות האמוראים שנקטו לפעמים לשון הנראית קשה, אך באמת אין זו לשון קשה, כי כוונתם לא היתה לקנטר. כגון מה שאמר רב ששת על רב 'כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא', דהיינו שרב אמר מימרא מסוימת כששכב ונמנם, ולכאורה הוא לשון זלזול. אולם ביאר שאדרבה, יש בכך שבח גדול ומופלג, משום שרצו לומר בזה, שלפי מעלתו הגדולה של רב אי אפשר לומר שרב אמר זאת, אלא אם כן היה ישן באותו זמן. עוד כתב, שפעמים שאמרו ביטויים קשים כדי להוכיח את תלמידיהם, שלא יתרשלו בעיון התלמוד, וחס וחלילה לומר שאמרו כן מתוך כעס, או מתוך גאוה וגבהות הרוח. ועוד כתב, שפעמים מצאנו שאמרו כן אף על חבריהם הגדולים מהם, אולם לא הקפידו עליהם כלל משום ענוותנותם.
ובאמרי בינה (או"ח בהקדמתו הערה ו) כתב בשם הרמ"ע מפאנו בסוף ספר יונת אלם, שרב הוא רבי אבא המוזכר בזוהר הקדוש שהוא תלמידו של רבי שמעון בן יוחאי, ובכל מקום שנאמר שתיק רב היינו משום שקיבל התירוץ ע"פ סוד מרבו והיה לו תשובה ע"פ הסוד, אלא שלא רצה לגלות. וכתב האמרי בינה שלפי זה יש לבאר הלשון שאמר רב ששת על רב בסוגייתנו 'כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא', שרב ששת ידע שכל דברי רב היו מדודים על פי פנימיות התורה ונגלותיה, וידוע מה שאמר האר"י ז"ל (ראה שער הגלגולים הקדמה דף יז ע"א) בענין השינה, שהקב"ה ברא שבשעת השינה תצא ממנו נשמתו ותישאר בו רק קיסטא דחיותא [חיות קלושה], ואז ישיג האדם סודות עילאיים שאי אפשר לו להשיגם בעת שנשמתו כלואה כולה בגופו, והשכיל רב ששת שכיון שלא הבין דברי רב ולא השיגם בודאי אמרם בשעת שכיבה ושינה, ואז השיג דברים שאין ביכולת להשיגם כשהוא ער ונשמתו כלואה בגופו. וזה היה כבודו של רב, ששכלו עלה ברוממות ההשגה שאין ביכולת אדם להשיגם בעוד נשמתו עטופה בענן גופו.
ועל דברי הרמ"ע מפאנו ציין החיד"א בספרו יעיר אוזן (מערכת א אות מד) מדברי ספר כנפי יונה, שכתב שרב חי ארבע מאות שנה [וביונת אלם (בסופו) כתב שלכן קראוהו רב, לפי שחי ד' מאות שנה, ב' פעמים ר'] והוא היה גדול החברים אצל רשב"י ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה זו, ושימש אח"כ את רבי ורבי חייא במשנה וגמרא.
(חשוקי חמד נדה ס.)