יבמות סח
לכבוד מי עצרה הרכבת השוויצרית עצירת חירום?
עמוני ומואבי
קבוצת בחורים יצאה בצהרי יום שישי מישיבת לוצרן, בדרכם לשולץ לשבות יחד עם הרב מבריסק. למעשה, לא היתה תחבורה ישירה מלוצרן לשולץ – מרחק של כארבע שעות נסיעה. הרכבת היוצאת את לוצרן אמנם עצרה לצורך הורדת נוסעים בעיירה שעל אם הדרך, אלא שהרכבת הנוסעת לשולץ ועוברת דרך אותה עיירה, לא היתה עוצרת בה לתחנת ביניים. היתה זו כבר שעת אחר הצהריים, כאשר ירדו הבחורים מן הרכבת בעיירה ההיא, מבלי לדעת כיצד יעלה בידם להגיע אל מחוז חפצם. אדהכי והכי נצנץ במוחו של אחד מהם רעיון, והוא ניגש יחד עם חבריו תיכף לביצועו.
הם פנו למפקד התחנה וסיפרו לו על ״איש קדוש״ השוהה בשולץ, ושעז חפצם להסתופף בצילו, כשהם מבקשים הימנו לחרוג מן הכללים, ולהורות לרכבת הבאה העושה דרכה לשולץ, לעצור בתחנה.״היתה זו ״העזה״ היוצאת מגדר הרגיל, לפנות בבקשה כזו למפקד תחנת רכבות שוייצי – האמון על כללים נוקשים, ועמידה בלוח זמנים בדיוק של שעון שויצרי – אך למרבה הפלא לא דחה האיש את הבקשה על הסף, אלא ביקש מהם להמתין קימעה. ובינתיים הוא נכנס למשרדו ואת הדלת סגר אחריו.
לא חלפו רגעים אחדים, ומפקד התחנה נראה בפתח המשרד. בפנים סמוקות מכעס עצור מספר הוא לבחורים ההמומים כי זה עתה התקשר לשולץ לברר אם אמת בפיהם, ונענה בשלילה – אין אף ׳בישוף השוהה בעיירה בעת הזאת… משהעמידו אותו תלמידי הישיבה על טעותו, והסבירו כי כוונתם היתה לרב יהודי קדוש מן הארץ העושה בשולץ, וכי שעתם דוחקת להספיק להגיע אלי ובטרם תשקע החמה, נבלעה דמותו שוב בעד פתח המשרד, ולאחר שהות קצר החזר אליהם ואישר את נכונות הידיעה. אמנם כן, הוא התקשר שוב ואמרו לו כי בעיירה שוהה יהודי קדוש מארץ ישראל. וכך, בניגוד לכל הגיון, מיד כאשר נראתה באופק הרכבת העושה דרכה לשולץ, יצא מפקד התחנה אל שולי מסילת הברזל, ותוך כדי שהוא משמיע תרועות רמות בחצוצרה, הניף דגל אדום בידו לאותת לנהג הרכבת לעצור. הלה מצידו, תוהה לבטח לפשר העצירה הבלתי מתוכננת, הפעיל את מערכת הבלמים ואך בקושי הצליח לעצור את הרכבת ממסעה במועד. אחד אחד עלו ששת הבחורים על הרכבת שעמדה לכבודם מלכת, בדרכם (לשהות בצל הרב מבריסק ולהשלים לו מנין לתפילה וקריאת התורה.
היתה זו שבת פרשת כי־תצא. כאשר נלוו אליו מספר בחורים שבאו אל עיירת הנופש שולץ שבשוויץ לשבות עמו, בטיולו ברחוב העיר, ובמהלכו אמר הרב מבריסק זצ"ל זצ״ל בפניהם את הווארט הנפלא הבא:
כתיב בפרשה ״לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך.
וצריך ביאור, שהלא הכתוב כאן בא ליתן טעם לאיסור של עמוני ומואבי לבוא בקהל ה' ומה שייכות יש לכך ש״לא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך… את הקללה לברכה כי אהבך וגר״, לעצם האיסור? ״אלא״, אמר מרן זצ״ל במתק שפתיו לבני לוייתו, ״הביאור הוא כך: אילו אדם פשוט יקלל מאן דהוא, הרי ודאי שאין לכך כל משמעות, ואין להתייחס לכך יתר על המידה. אולם כאשר רואים אנו שהקב״ה בכבודו ובעצמו נצרך כביכול להפוך את קללת בלעם לברכה, הרי שהיתה זו ׳קללה׳ שאילולא הפך אותה הקב״ה לברכה ־ ׳כי אהבך ה׳ אלקיך, היא היתה עלולה להתקיים חלילה. מעתה, מבואר היטב ההקשר של הפסוק ׳ולא אבה… ויהפוך… לך את הקללה לברכה…כי אהבך ה׳ אלקיך לעצם איסור ביאתם בקהל ה׳, שהלא העובדה שהם הביאו את בלעם דייקא, מורה על רשעותם, ששכרו אדם שקללתו קללה ובכוחה להתקיים, לולא אהבת ה׳ והפיכתו אותה לברכה.
(הרב מבריסק ח"ג)