יבמות סה
כיצד השפיע ה'אהבת ישראל' על הבנקאי לשלם את חובה של האלמנה?
כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע
רבי ישראל הגר שכינוהו בעל 'אהבת ישראל' בגלל המיוחדות שבו שהיה אוהב ישראל בכל מהותו, יסופר שהיה נוהג בכל ערב ללכת לטייל בלווית הגבאי שלו. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, שהיה מן המשכילים ולא היה מחסידי הרבי. כשהגיע לשם דפק על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו הדבר היה תמוה בעיני הגבאי. הוא לא הבין כלל לשם מה נכנס הרבי לבית הגביר, אך לא העז לשאול לפשר הדבר. כאשר ראה בעל הבית את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי, כי היה מנומס ובעל הליכות.
הגיש האיש לרבי כסא לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי עצמו לאיזו מטרה הוא בא לביתו, ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור. השיבו הגבאי כי גם הוא עצמו אינו יודע מאומה. אחרי זמן מה של ישיבה בדומיה קם הרבי מכסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו.
בעל הבית הלך, מפני הכבוד, ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו. כשהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד ופנה אל הרבי: "ימחל לי הרבי על שאלתי, הנה בביתי לא היה זה מן הנימוס לשאול משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אולי יוכל לבאר לי את סיבת הביקור".
השיב לו הרבי: הלכתי לביתך כדי לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתיה. תמה הגביר: "איזו מצוה?" רבותינו אמרו – השיב הרבי, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ובכן, אם אשב בביתי וכבודו בביתו, איזו מצוה תהיה, כשלא אומר את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לבית האיש שאינו שומע ושם לא לומר לו, ואז תהיה המצוה כתיקונה. וכך עשיתי".
"אבל – אמר לו הגביר – יסלח לי הרבי, יגיד לי את הדבר, אולי אשמע". "לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע".
ככל שהרבי סירב להגיד לו את הדבר, כך גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר לו הרבי ואמר לו:
"הנה אלמנה פלונית, העניה המרודה, חייבת לבנק של כבודו סכום כסף עבור המשכנתא של בתה. בימים הקרובים עומד הבית להמכר על ידי הבנק במכירה פומבית ואת האלמנה יוציאו החוצה. חפצתי לבקש מכבודו שימחל על החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי משום אותה המצוה שלא לומר".
"אבל – אמר הגביר בתמהון – דבר כזה אינו אפשרי. הלא החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני אינני אלא מנהל של הבנק, אבל אינני בעליו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש. ואם כן…", "הלא הוא הדבר אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע" – אמר הרבי. במילים אלו סיים הרבי את השיחה ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לביתו. אבל, הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר ולא נתנו לו מנוח עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק. והאלמנה נשארה בביתה.
(מדות והנהגות טובות)