הרב ישראל ליוש
וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ, וְזֵדִים טִבַּעְתָּ, וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ… (ברכות קריאת שמע)
"אני מבקש שתכניסו מכתב זה עמי לקברי…" ביקש הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל מבני ביתו והגיש להם מכתב, אך הזהיר אותם במשנה אזהרות לבל יסתכל איש בתוכן המכתב…
בני הבית היו מאוד סקרנים לדעת מה כתוב במכתב זה שכה חשוב שיכנס עמו לקברו…? ריבוי האזהרות רק הגבירו את סקרנותם, אך הם עשו כמצוות אביהם ולא הביטו במכתב, ומידי פעם בפעם היה עולה על שולחנם ענין המכתב, ושוב היה רבי יעקב מזהירם לבל יסתכלו בו בשום פנים ואופן…
לאחר כמה שנים, חזר רבי יעקב לביתו מתפילת שחרית ובפיו בשורה: "אינכם צריכים להכניס המכתב לקברי…" ולא זו בלבד אלא שהתיר למשפחתו לעיין בתוכן המכתב…
התרגשות אחזה בבני הבית באותה שעה, הנה הסוד הכמוס, שכה הסתקרנו אודותיו כמה שנים עומד להיחשף, אלא שאף אחר העיון במכתב, לא הבינו מדוע אז רצה אביהם שיכנס המכתב לקבר ועתה כבר אינו רוצה…
המכתב היה ממרן ה'חזון איש' ועסק בענין הכנסת תלמיד לישיבה, במכתב פנה אליו "כבוד ידידי הרה"ג ר' יעקב גלינסקי שליט"א…"
נו, אבא… מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר, למה רצית שהמכתב הזה יכנס לקבר? התפלאו הבנים, ויתירה מזאת מדוע הבוקר הזה כבר אינך חפץ בזה…?
אסביר לכם, הנה ה'חזון איש' כותב לי 'ידידי', בתחילה עלה בדעתי שכאשר אצא מן העולם ואבוא ליתן דין וחשבון, אראה להם שיש לי ידיד כמו ה'חזון איש', אין לי ספק שזה היה עוזר לי… אבל הבוקר התבוננתי יותר בתפילה והבנתי שיש לי ידיד יותר חשוב, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הרי אנחנו מתפללים כל יום 'וידידים העברת…' הקב"ה קורא לנו ידידים…. מה צריך יותר מזה… כבר אינני צריך להגנתו של ה'חזון איש'…
***
מדוע באמת נקראו ישראל 'ידידים' במעמד קריעת ים סוף? מה היה בקריעת ים סוף יותר מבשאר ניסי יציאת מצרים, שישראל זכו בו לתואר הנפלא ידידי הקב"ה?
הנה ניסי יציאת מצרים מחולקים לשנים, 'עשרת המכות' שהיו בתוך מצרים, והן מרומזים בתורה בתיבת 'באותות', ונס 'קריעת ים סוף' שהיה כבר מחוץ למצרים, והוא מרומז בתורה, עפ"י דברי הרמב"ן, בפסוק 'ביד החזקה', שהרי בקריעת ים סוף נאמר: 'וירא ישראל את היד הגדולה'.
ניסי עשרת המכות נעשו אמנם עבור ישראל, אך לא כדי להיטיב איתם, אלא כדי להעניש את המצרים שעבדו ועינו אותם, כמו שכבר הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי'. לעומתם, נס קריעת ים סוף נעשה אך ורק עבור ישראל, כדי להושיעם מצרתם, כאשר עמדו במדבר, מולם ים ומאחוריהם חיל מצרים, שזה עתה ברחו מגזירותיהם הנוראות.
הבדל זה מסביר לנו ענין נוסף, כאשר ישראל היו משועבדים במצרים, וחייהם היו מרים בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, הם תפסו כלי אומנות אבותיהם בידם, זעקו אל ה', ותעל שוועתם אל האלוקים, וישמע את נאקתם ויזכור להם את בריתו. ואילו כאשר עמדו נואשים מול הים, לא נושעו בתפילה, אלא אדרבה, הקב"ה אף טען כלפי משה: 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו', ומבאר רש"י שאף משה היה עומד ומתפלל, והקב"ה אמר לו: 'לא עת להאריך בתפילה כשישראל נתונים בצרה!' ורבו התמהים: וכי מתי הזמן להתפלל, אם לא בשעת צרה?
ומפורסמים דברי המפרשים שכוונת הקב"ה לומר למשה רבינו שלהצלה זו של כלל ישראל, שהיא תכלית ההצלה, שהרי אחריה לא יוכלו עוד מצרים לשוב ולרודפם, לא מספיקה תפילה, אלא צריך 'מסירות נפש', והיא הושגה ע"י כניסת ישראל לים, עפ"י ציוויו של הקב"ה: 'דבר אל בני ישראל ויסעו…'
אלא שהא גופא צריך עיון, מה בין הניסים, מדוע לאלו הספיקה תפילה, ולזה נזקק 'מסירות נפש'?
אלא, הוא אשר אמרנו בראשית דברינו שעשרת המכות נועדו כדי להעניש את מצרים, כהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, ואילו נס קריעת ים סוף, אשר היה שינוי הבריאה בתכלית, ייבוש מקווה המים, נועד כדי להציל את כלל ישראל, אלא שאז באו המקטרגים, כפי שמסופר במדרש, וטענו לקב"ה: 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, אם כן מדוע אתה משנה סדרי בראשית רק עבור ישראל?' והקב"ה לימד סנגוריה על ישראל, והסביר שהם עבדו עבודה זרה באונס, ואילו מצרים עשו זאת ברצון. אלא שלימוד סנגוריה זה עומד בסתירה עם ההלכה שעל ג' עבירות, ובכללם עבודה זרה, נאמר: 'יהרג ואל יעבור', אם כן ישראל היו צריכים למסור נפשם על אונס העבודה זרה!
יש לומר, שעל כן הוצרכו כעת למסור את נפשם למען ציוויו של הקב"ה, כדי לתקן את אי מסירות נפשם כאשר נאנסו לעבוד עבודה זרה. ועתה, כאשר הם עומדים מול הים, ניתנה להם הזדמנות להראות את אמונם בקב"ה, כי כאשר הם בצרה אמיתית, הם פונים למי שהם באמת מאמינים בו… והם לא רק פונים אליו, אלא אף מוכנים למסור את נפשם למען קיום דבריו, אפילו עדי כדי כניסה לים, מבלי לחשוב כלל שיקרה להם נס כה אדיר כדוגמת קריעת הים לשנים, רק כי כך הקב"ה ציווה ובו הם באמת מאמינים. כח זה של מסירות נפש הוא יותר מתפילה, ולזה הם היו זקוקים בעת צרתם, כדי לזכות בגאולתם האחרונה והמושלמת ממצרים.
על פי זאת נבין מדוע זכו ישראל לתואר הנפלא 'ידידים'. נקדים, נדמה כי היחיד שמוזכר עליו בתורה התואר 'ידיד ה" הוא בנימין, ובגמרא (סוטה לו ב) מובא: 'תניא היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר: 'אני יורד תחלה לים', וזה אומר: 'אני יורד תחלה לים', קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר (תהילים סח כח) 'שם בנימין צעיר רודם', אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים' והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר (שם) 'שרי יהודה רגמתם', לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר (דברים לג יב) 'ובין כתפיו שכן'.
אם כן, נאמר שמסירות נפש זו של שבט בנימין לקפוץ ראשונים למים, היא זו שהקנתה לו את התואר 'ידיד ה", כי 'ידידות' מבטאת חברות אמת, כזו שאינה חד צדדית, הדדית. המילה 'ידיד' משמעותה 'יד' 'יד', הדדיות מוחלטת, הליכה יד ביד תמיד, בכל עת ובכל מצב, עד כדי מסירות נפש למען החבר – הידיד.
על כן נקראו ישראל 'ידידים' בשעת קריעת ים סוף, כי הם מסרו את נפשם למען הקב"ה, הם הלכו אחריו במים, ונכנסו אליהם כי כך הוא ציווה…
***
נחתום את מאמרינו בסיפור הממחיש יותר מכל את מסירות נפשו של 'ידיד ה" הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל למען הקב"ה, ועבור השבת בניו אליו. בסיפור אף נראה שמרן ה'חזון איש' זי"ע כנראה ידע על הידידות הזו, ואף הוא הצטרף לאותה ידידות, במיוחד כאשר פנה אל רבי יעקב בדיוק באותו נושא, הכנסת תלמיד לישיבה…
בתקופת עליית היהודים מארצות המזרח, שלטונות המדינה עשו ככל אשר לאל ידם לנתק את העולים מהדת ומהמסורת, אותה הם שמרו באדיקות בארצות מוצאם.
בתוך מחנות העולים, הם שטפו את מוחם והיללו את החינוך הממלכתי, ואף איימו באי הספקת אוכל למי שיתעקש ויתבע חינוך תורני, ומחוץ למחנות, בכל הנוגע לדעת הקהל, הם השקיעו רבות בהסתרת מידע על העולים המעוניינים להתחנך במוסדות תורניים, וטענו בתוקף כי אין כלל עולים שמעוניינים בכך. אך בכל זאת, למרות מאמציהם להסתיר את האמת, המידע דלף, והיו עולים שזעקו וביקשו עזרה להיחלץ מציפורני החינוך הקלוקל…
כמו גנבים וחותרי מחתרות נכנסו הפעילים אל המחנות, האחד הרים את הגדר, השני חפר מתחתיה, והפעיל יענקל'ה גלינסקי שהיה נמוך וצנום מכולם השתחל פנימה. אלא שלרוע המזל, בדיוק אז עברו שם האחראים והבחינו במסתנן, שכמובן נתפס על אתר והוכנס לחדר ההנהלה…
שאר החברים ברחו הישר מן המקום ואצו רצו אל מרן ה'חזון איש' זי"ע לדווח לו שיענקל'ה גלינסקי נתפס…
"לא הם תפסו אותו…" – אמר להם ה'חזון איש' בחיוך – "הוא תפס אותם…" הם לא ירדו לסוף דעתו, אך כאשר יצא רבי יעקב גלינסקי מהמחנה, סיפר להם את שאירע אחר שנתפס…
"בתחילה" – סיפר רבי יעקב – "חטפתי מכות ודחיפות חזקות, כדי שאדבר וספר על כל מזימותינו, אך אני החלטתי לומר להם כי אינני מבין אף שפה מלבד אידיש. לאחר כמה דקות חיפוש, הובא לפני פקיד היודע אידיש, והוא נשאר איתי ביחידות.
"מיד כשנכנס, זיהיתי אותו, ואף הוא זיהה אותי. גילינו שאנחנו מכירים מ'סמרקנד' שברוסיה, ולא היתה זו סתם היכרות, ההיכרות הזו הצילה את חייו! הרעב ברוסיה היה נורא ואיום, והוא ראה בחדרי ליד מיטתי צלחת מלאה באטריות. הוא ביקש ממני בתחנונים שאתן לו לאכול מהאטריות, וטען כי אני אמור להמשיך בדרכי ורבים הסיכויים שאמצא אוכל בדרך, ואילו הוא אמור להישאר כאן, במקום רעב ומחסור, ואם לא יאכל כעת מהאטריות הוא יגווע ברעב. פניו אכן הראו כי הוא עומד למות מרעב, ועד שהספקתי להנהן לאות הסכמה בחצי ראש ולחשוב על טענתו, הוא כבר התנפל על הצלחת ואכל אל כל האטריות…
"והנה עתה, כמאמר הפסוק: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו", אנחנו נפגשים שוב, והפעם אני צריך את עזרתו. הוא כמובן שמח לפגוש אותי ולעזור לי, רק ביקש לדעת כיצד יעשה זאת מבלי שיתפס ויודח מתפקידו הבכיר…
"הצעתי לו שיאמר למפקדיו שהם הצליחו לתפוס 'דג שמן', אחד הפעילים ה'מסוכנים' ביותר, וכדאי לעבור בין האהלים ולהציג אותי לפני העולים כאדם שצריך להיזהר ממנו ומרעיונותיו…
"דרגתו הבכירה של האיש, פעלה היטיב, מפקדיו נתנו בו אימון מוחלט, והוא עבר איתי בין האהלים. בתום הסיור, נזרקתי מהמחנה בבושת פנים, תוך כדי אזהרות חמורות לבל אעיז להתקרב שוב אל המחנה. אך אני את שלי כבר השגתי, היו בידי שישים שמות של נערים, בנים להורים יראי השם, שבוודאי רצו לשלוח את ילדיהם למוסדות תורה. השמות הועברו לגורמים הרלוונטיים, שתבעו מהממשלה להעבירם חוקית למוסדות חינוך עפ"י מצפונם.
"בשובי לבני ברק" – סיכם רבי יעקב את סיפורו המטלטל – "כששמעתי את דברי ה'חזון איש': "גלינסקי תפס אותם…" השתוממתי… אך יותר מכל למדתי איך הקב"ה מסובב שמנת אטריות תציל שישים ילדים מחינוך כפרני…"