יבמות לז
למה מתחשבים בחמוֹר?
אל תחרוש על רעך רעה
נאמר באיסור כלאים 'לא תחרוש בשור ובחמר יחדיו׳ (דברים כב י), ובאבן עזרא נתן טעם באיסור לפי שכוח השור גדול מהחמור, והתורה חסה על החמור שלא יצטער.
ובבעל הטורים כתב 'לא תחרש בשור ובחמר – טמא וטהור, רמז שלא ישתתף צדיק עם רשע (אבות א ז) ולהלן 'תחרש ב׳ במסורה. לא תחרש בשור ובחמור. אל תחרש על רעך רעה (משלי ג כט). זהו שמפרש טעם שלא לחרוש בשור ובחמור, לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה השור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער. וזהו אל תחרש על רעך רעה, שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה׳, עכ“ד.
ויש להתבונן בדברים שהרי החמור אינו רעב, אלא שכשרואה את השור מעלה גרה הוא מקנא בו, ולכאורה אם אינו רעב מה יש לו
לקנאות בזה שהשור אוכל, ורואים מכאן מוסר השכל גדול על מדת הקנאה, שדרך האדם לקנא בזולתו אע“פ שהוא אינו חסר דבר, ועוד מתבאר טעם שלא לקנאות בזולתו, כי אתה אף פעם לא יודע מה באמת יש לשני, ופעמים שהוא נראה כאוכל ולמעשה הוא רק מעלה גרה, ודו“ק.
(קובץ גליונות – וידבר משה, הרה"ג ר' משה נתן יונגרייז זצ"ל)