הרב ישראל ליוש
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר
הנה ידוע ההבדל בין הגזירה במלחמת היוונים על החשמונאים לבין גזירת המן ואחשוורוש. גזירת היוונים היתה על עניינים רוחניים, 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך…', ואילו גזירת המן היתה על הגופים, 'להשמיד להרוג ולאבד…'
גם ניסי ההצלה במלחמות אלו השתנו זה מזה, בעוד שנס החשמונאים בחנוכה היה נס גלוי, מחוץ לדרך הטבע, 'רבים ביד מעטים…' ולעומתו נס הפורים היה בדרך טבעית, בלא שהשתנו סדרי בראשית.
יש לומר ששני חילוקים אלו קשורים זה בזה, ולא לחינם הנהיג כך מנהיג הבירה שבעניינים רוחניים יהיה הנס מחוץ לגבולות הטבע, ובעניינים גשמיים יהיה הנס בטבעיות על דרך מנהגו של עולם. אין זאת אלא כדי להורות לנו כיצד גם אנו צריכים לפעול בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים. ברוחניות צריך האדם לגייס את כל כוחותיו, ואף מעבר לכוחותיו, כדי לעלות מעלה מעלה במעלות הרוחניות, וכמו שהי"ת פעל ועשה אף מחוץ לדרך הטבע, כאשר היתה גזירה על קיום התורה והמצוות, כן אנו, ההולכים בדרכיו ומתדבקים במידותיו, עבור לימוד התורה וקיום המצוות, צריכים להתאמץ בכל הכוח ולעשות דברים בלתי רגילים, שלא היינו עושים אותם בשגרת היומיום. לעומת זאת בעבור צרכי הגוף הגשמיים, כגון מזונותיו של אדם, מגוריו וכלי ביתו, אין זה מן הראוי לפעול בדרכים לא דרכים כדי להשיג ולהגשים הרצונות, די בפעולות רגילות וטבעיות להשגת המבוקש, ואין צורך להשתדל עבורם יותר מדאי, כי אין חפץ הקב"ה בהאדרת והערצת העניינים הגשמיים, רק רצונו שנשקיע כל כוחנו ומרצנו, ואף מעבר לכך, עבור קיום רצונו ית', ואילו בצרכי הגוף הגשמיים נסתפק בדרכי פעולה רגילים.
אל יאמר הקורא, חלילה, כי למדנו מכאן שהצלת חיי אומה או אדם, הם עניינים גשמיים שאין להשתדל עבורם רק בדרכים הרגילות, כשם שהקב"ה הציל את הגופים בפורים רק בדרך טבעית, וכביכול לא התאמץ בזה ולא הנהיג ניסים מחוץ לדרך הטבע…
אלא ודאי כל ענין הצלת חיים הוא ענין רוחני וכל אחד מצווה לעשות הכל בכל מכל כל כדי להציל כל אדם מישראל, וכל דברינו הם רק שמאופי הגזירות ומאופן הנהגת הקב"ה בניסים אלו, נוכל ללמוד דרך בעבודתנו, שגם עלינו לחלק בדרכי פעולותינו בין העניינים הרוחניים לעניינים הגשמיים.
***
הספור הבא יספר את ראייתם התורנית של גדולי הדורות בהבדילם באופן מוחלט וברור בין שאלה הנוגעת לעניינים רוחניים לבין זו הנוגעת לעניינים גשמיים…
בספר 'מעשה איש' מסופר על שני אנשים תושבי חיפה שעסקו בראיית חשבון, האחד הצליח בעבודתו והתפרנס בריוח, ואילו השני התפרנס בקושי רב.
הראשון נכנס אל מרנא ה'חזון איש' זי"ע ושאל: "בחסדי ה' פרנסתי מצויה, אך חושש אני על חינוך ילדיי בעיר חיפה?", "אם כך" – השיב החזון איש – "קמים ועוזבים את המקום…"
ואכן כך עשה השואל, במסירות נפש ויתר על פרנסתו המרווחת, עזב את חיפה ועבר לגור בירושלים.
רואה החשבון השני גם פנה אל החזון איש בשאלת מגוריו בחיפה אך בנוסח הבא: "קשה לי בפרנסה וברצוני לעזוב את חיפה, מה אעשה?" מיד שאל אותו החזון איש: "ומה עם חינוך הילדים?", "דוקא בענין זה – ענה השואל – "המצב הוא טוב, אני מתגורר בסמוך לבית הספר החרדי, וגם פעלתי רבות למען ביסוס החינוך החרדי בעיר, אך כיון שפרנסתי דחוקה, אני מסתפק אם לעבור לגור בתל אביב"
"בשביל פרנסה לא עוזבים את המקום…" – פסק ה'חזון איש' נחרצות.
***
ואם כבר בחיפה עסקינן ובפסקי החזון איש בעניני מסירות נפש לרוחניות, הנה לנו הספור הבא, גם הוא מספר 'מעשה איש'…
צעיר חיפאי למד שנתיים וחצי בישיבה קטנה בכפר סבא ונפשו חשקה ללמוד בישיבת פוניבז', אלא שהוריו התנגדו לצעד הזה ורצו שישאר בחיפה ללמוד בטכניון…
המדריך של הצעיר הזה ב'נוער האגודתי' היה רבי אלחנן סמט ז"ל, הוא שלח לו מכתב ושאל אותו כיצד עליו לנהוג בסתירה הזו בין רצונו לרצון הוריו?
רבי אלחנן נסע עם המכתב ל'חזון איש', "אולי תיסע אליהם…" – הציע החזון איש
"הנסיעה לחיפה בימים ההם" – מספר רבי אלחנן – "לא היתה קלה כלל וכלל, היא התארכה שעות ארוכות, ורבים היו טלטולי הדרך, אך החזון איש אמר, אז לא הסתפקתי והחלטתי לצאת לדרך. אך יצאתי מבית החזון איש פגש אותי יהודי ושאל אותי: "אולי אתה צריך ליסוע? אני נוסע כעת לחיפה!" ראיתי בזאת סייעתא דשמיא, מספר רבי אלחנן, היתה זו עבורי קפיצת הדרך, וברך ה' הצלחתי במשימתי, ההורים השתכנעו לתת לבנם להמשיך ללמוד תורה…"