חגיגה כד
מה היה חטאם של ישראל בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע?
וביקש לאכול צנון
על הפסוק "שני גוים בבטנך" (בראשית כה כג) דרשו חז"ל והובאו ברש"י – גיים כתיב, אלו אגטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים׳
והקשו התוספות (עבודה זרה יא. ד״ה צנון) הלא אמרו בגמרא בכתובות (קד.) שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, וכאן לכאורה נראה שלא חסר מאומה על שולחנו? ותירצו, שמכל מקום אוכלי שולחנו היו רבים, ועל אותו שולחן אמרו שלא פסק ממנו לא צנון ולא חזרת.
רבים מן המפרשים הוסיפו עוד תמיהה גדולה: הלא רבקה באה לשאול מה טיבו של העובר שבמעיה, ובבית מדרשם של שם ועבר התבשרה כי אלו תאומים, אך מה הטעם לספר לה על צנון וחזרת שיהיו על שולחנם של צאצאי התאומים הללו? איזה ערך יש לידיעה זו?
ומשום כך ביארו רבים שאין הכוונה לפשוטם של דברים:
בספרו "צרור המור" (בראשית פרק ו) כותב הגאון רבי אברהם סבע ממגורשי ספרד, שבהודיעם לה זאת ביקשו שם ועבר להורות על מעלתם וחכמתם, שהיו עוסקים בתורה, כמסופר בחז״ל, שהיתה לאנטונינוס מערה מביתו לבית רבי ובה היה הולך בכל יום לבית רבי, ושם היו עוסקים בתורה על דרך הנגלה ועל דרך הנסתר, וזהו 'לא צנון ולא חזרת׳ – שהם הפכיים, כי בצנון האוכל טמון בארץ והעלין בחוץ ואילו החזרת להיפך: מה שאוכלים ממנה הוא הנגלה בחוץ והנזרק הוא בפנים, ועל כך אמר שלא פסקו משולחנם עסק התורה בנגלה ובנסתר!
וכך כתב רבי ישעיה הלוי הורוויץ – השל״ה הקדוש, בספרו "עשרה מאמרות "(מאמר שמיני, בהגה״ה): ׳הענין הוא אמת, שרבי לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, אבל לא עשה כן בשביל הנאת הגוף, רק עשה על דרך רפואה לחזק הגוף, שיהיה חזק לעבודת הבורא. ואם כן לשון הגמרא מדוייק, שאמר 'לא נהניתי'; כלומר: אף על פי שאכלתי – לא עשיתי בשביל הנאה…
יתירה מזו כותב הגאון רבי אליהו הכהן האיתמרי בעל "שבט מוסר" בספרו "אזור אליהו" (סימן א'): הלא התוספות עצמם כתבו (עבודה זרה יא. בד״ה שלא), שאת הצנון והחזרת אכלו על שולחנו של רבי כדי ׳לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים, דהיינו: כדי לסייע בעיכול המזון, וכיון שהיה זה לצרכי בריאות ורפואה – אין זה נחשב כ׳הנאה מהעולם הזה׳!
בסגנון זה ממש, מיישב אף הגאון רבי יוסף ענגיל מקראקא, בעל "גליוני הש״ס", בהקדימו את דברי הגאון בעל "בית שמואל אחרון" על התורה, בפרשת תרומה, שדייק מלשון הגמרא, שלא אמרה שישראל בדור המן התחייבו כליה ׳מפני שאכלו מסעודתו של אותו רשע׳, אלא ׳מפני שנהנו׳, וזאת משום שהאכיל העצמה לא היתה חטא, כי היו מוכרחים לבוא לסעודה וגם אינה ביהרג ובל יעבור, והעונש לא היה אלא על ׳שנהנו׳, כי לא היה להם להרגיש הנאה, אלא אדרבה,להצטער בליבם. ולאור זאת יתבאר אף כאן: רבי אמנם אכל – אך לא נהנה…
(ושלל לא יחסר בראשית כה כג)