בארצות־הברית נודע שמו של הפוסק הגדול, הגאון הצדיק רבי אפרים פישל הערשקאוויטש זצוק"ל, וכפי שכונה בחיבה יתירה בפי ריבואות יהודים: רֶבּ פִישֶׁל'ה. גאון מופלא היה, בקי בכל חדרי התורה, והמונים צבאו על דלתותיו לשמוע פסק הלכה ברור.
סיפר חתנו, הגאון רבי מאיר מאייעס שליט"א, דומ"ץ חסידי בעלזא בוויליאמסבורג:
חותני הגאון, לא מיהר להחמיר בפסקי הלכותיו, כאשר לא ראה זאת לנכון. באחד הימים, כשלמדתי עמו בביתו, נכנס פנימה אחד ממרביצי התורה בעיר והציג שאלה הלכתית. חותני, רבי פישל'ה זצוק"ל, הקשיב ופסק להקל.
אותו למדן הרהיב ושאל על מנת ללמוד ולהבין, מדוע פסק הרב להקל בעוד שיש שיטות המחמירות בנידון הלכתי זה? הפוסק השיבו במאור פנים שלפי הבנתו אין הוא רואה צורך ומקום להחמיר בדין זה, כי אין כאן טעם להחמיר בהלכה למעשה.
ישבתי לצדו, שמעתי את הדיאלוג, ונעניתי בחצי חיוך: ומתי יש כן טעם וענין להקפיד?
שאלתי היתה בנימה של דרך הלצתית. אולם חותני, הגאון רבי פישלה זצוק"ל, התרצן באחת. פניו לבשו להבים וניכר היה שנפשו סוערת בקרבו.
הוא שתק לרגעים אחדים ולאחר מכן נענה בכובד ראש:
"אתה שואל מתי כן צריך להקפיד? אתה שואל מתי צריך להחמיר? אגיד לך: כשמגיע אדם לענין של 'שמירת עיניים', שם עליו להקפיד בתכלית הקפידה שלא להיכשל, חלילה וחלילה. או כשמגיע אדם למקום של 'ניצול הזמן' במקום לבטל ולשרוף זמן – שם אין מקום להקל ראש, חלילה וחלילה".
(הרב יקותיאל יהודה גנזל, המבשר, מתוך פרקי תולדותיו של הגאון שיצא לאור במהדורה פנימית)