מועד קטן כג
מה עשתה הרבנית לוין בפטירת בנה בשבת?
אבילות בשבת
בספר "היא תהלל" מובא סיפור מצמרר: באחד מלילות השבת, ישבה בסמוך לנרות הרבנית ציפורה- חנה ע"ה, אשתו של הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל, והתפללה. חן וטוהר נשקפו מפניה האצילות. בכפות ידיה כיסתה את עיניה. מי שלא ראה את הרבנית בתפילתה, לא ידע תפילה מהי – היו בני הבית רגילים לומר. הפעם ביקשה והתחננה בדמעות שליש על בנה הפעוט, שהיה חולה אנוש. בפינת החדר שכב הבן. גופו היה כחוש ופניו חיוורות: "אנא, אלוקים! שלח רפואה שלמה לבני!" – קראה האם בתחינתה.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. אנשים רבים מתו ברעב הקשה ששרר בארץ- ישראל. ילדים רבים הלכו לעולמם במגיפות ובמחלות שונות, שהתפשטו במהירות מבית לבית. אחת המגיפות האלה פגעה גם בילדה הקטן.
מפעם לפעם ניגשה הרבנית למיטת הפעוט וטיפלה בו במסירות רבה. בפרוטותיה האחרונות קנתה מעט חלב עיזים והישקתה את הילד הרך. אך המחלה גברה…
הרופא, שהוזעק בליל שבת לבית, הפטיר בלחש: "אין לנו כבר מה לעשות, רק אלוקים יכול לעזור…" בשבת בבוקר החזיר הילד את נשמתו ליוצרה…
ניצבה הרבנית ליד מיטת בנה ונשכה את שפתותיה. לא! היא לא תבכה, הן שבת קודש היום. היא תתאפק, תתגבר, הרי אסור לבכות בשבת! בכוחות על-אנושיים חיזקה את בני הבית, ניחמה ועודדה. "שבת היום!" – קראה מפעם לפעם.
מביתו של ר' אריה נשמעו זמירות השבת כרגיל. גם לשכנתה שנקשה במקרה על דלת הבית, לא סיפרה דבר. "שבת..
ואיך אצער את השכנים?" – הסבירה הרבנית לאחר מכן לבני ביתה. רק משיצאה השבת הירשתה לעצמה להתאבל על בנה מחמדה האהוב שנלקח ממנה.
לא היה זה הבן היחיד ששיכלו ר' אריה ואשתו. עוד שלושה ילדים נלקחו מהם בימי מלחמת העולם הראשונה, במגיפות וברעב, ובגבורה מיוחדת הצדיקו עליהם את הדין: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" – אמרה הרבנית, ועודדה את בני ביתה. אך כשנפטר הבן אברהם-בנימין, בן שנה וחצי, היה קשה מאוד להתנחם עליו. ילד פלא הוא – אמרו הבריות בהשתאות – בוודאי נועד לגדולות. ואכן, היה הילד בבחינת פלא של ממש.
כשנולד, חשו כולם כי הבית התמלא אורה. בעודו בן חודשים ספורים החל לדבר. כשגדל מעט הייתה הבנתו כשל נער גדול ממש, כל מי ששמע אותו היה משתומם למשמע אוזניו. בעודו רך בן ט' חודשים היה מברך ברכת "שהכל" בקדושה ובטהרה, ורק לאחר מכן גמע את חלב אימו. אך האוצר היקר הזה, שניתן לר' אריה ולאשתו, נלקח מהם לאחר שנה וחצי.
כשישבו שבעה על בנם יקירם זה, נכנסו לפתע שתי נשים, עולות חדשות, לנחם את הרבנית. באותה עת הייתה הרבנית שקועה בתפילה. פניה היו שלוות כפני מלאך, בדביקות וברגש שפכה ליבה לפני בורא עולם. הן הביטו בה ונדהמו, מעולם לא שמעו תפילה כזו. השלווה, שהייתה נסוכה על פניה בעצם ימי השבעה, הפליאה אותן במיוחד. "איך זה יכול להיות שהיא שפויה בדעתה?!" – אמרה האחת לחברתה בשפתן.
חברתה ניענעה בראשה: "נדמה לי כי הצדק עימך, מעולם לא נפגשתי באישה כה שלווה בימי השבעה."
הרבנית כבר סיימה את תפילתה, והשתיים המשיכו עוד לדבר ביניהן על הרבנית. נדמה היה להן, כי הרבנית אינה מבינה אותן, הרי דיברו רוסית…
אך טעות בידן… בשפות רבות שלטה הרבנית שליטה מלאה, אך אף פעם לא התפארה בכך. גם השפה הרוסית הייתה שגורה על פיה… היא שמעה הכל ולאחר מכן הפטירה בלחש: "שפויה אני בדעתי, נשים יקרות, אך דענה לכן: מקבלת אני את גזר הדין באהבה. אילו זכיתי, היה בני היקר לומד בישיבה של מטה, משלא זכיתי, ילמד בני בישיבה של מעלה…"
איזו עוצמה של גבורת נפש ומידות נעלות לקבלת דין שמיים באהבה. רק מי שהתורה חדורה בנשמת אפו יוכל להידמות לאהרון בבחינת "וידום". רק הקב"ה הוא הגוזר את מספר ימיו ושנותיו של האדם, ואם זו תהיה אמונתו של האדם יקל עליו לקבל גזירות שאינן בגדר הטבע, גזירות שלא יד המקרה פגעה בהן, אלא הכל – אבל הכל – רק מה'. אם זו תהיה אמונתנו, נקבל באהבה את גזירותיו של הקב"ה.
(אוצרות הפרשה – ברכת דוד)