"לא תשא שמע שוא" (שמות כ"ג, א')
בפתיחת הספר חפץ חיים (לאוין ב') מבואר שמפסוק זה נלמדת אזהרה למספר ולמקבל לשה"ר.
ומה שהוצרכו חז"ל ללמוד את איסור סיפור לשון הרע מפסוק זה ולא הסתפקו בלאו של "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט, ט"ז), ביאר הח"ח (כלל ו' בהגה"ה לבמ"ח סק"ב) שהוא כדי ללמוד שכשם שאת מקבל הלשון הרע ראוי להשליך לכלבים, כפי שדרשו בגמרא (מכות כ"ג. ופסחים קי"ח.) מסמיכות הפסוקים, דכתיב "לכלב תשליכון אותו" וסמיך ליה "לא תשא שמע שוא" [שהוא אזהרת קבלת לשה"ר], כן גם המספר שאיסורו נדרש מדקרינן ביה לא תשיא [היינו לא תספר] ראוי אף הוא להשליכו לכלבים, כמבואר בגמ' הנ"ל.
והנה משמע מדברי הח"ח שהיתה לגמ' הו"א שרק את המקבל ראוי להשליך לכלבים, וחידשה שלא כן אלא גם המספר ראוי להשלכה לכלבים. ולכאורה קשה, אדרבה הלא לגבי מספר יותר מובן מדוע משליכים אותו לכלבים, משום שהוא נובח על אנשים כאותן "כלבין דחציפין", אך המקבל אינו נובח ככלב, ומדוע פשוט לחז"ל שראוי להשליכו לכלבים.
את הדברים ביאר הגאון הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש ישיבת "מאור התלמוד" וחבר מועצגה"ת, בספרו החדש "שפתי כהן" – שיעורים על הספר "חפץ חיים", שיצא לאור לאחרונה, שכשם שאיסור "סיפור" לשון הרע תלוי ברוע מדתו של המספר שמחפש רע בחבירו, כן גם "המקבל" לשון הרע דומה לו בתכונה זו. שהרי פשוט שאם היו מספרים לאדם לשה"ר על אביו למשל, היה דוחה את הדברים וממאן לקבלם וטוען שאין נאמנות למספר, והיה מוצא תואנות להראות שסיפור הגנאי אינו נכון, ואף אם היו מנסים לשכנעו באמיתות הדברים היה מכחיש ודוחה דבריו מכל וכל, כי על עצמו או על קרובו אין הוא רוצה להאמין, [ומצוי כמה פעמים כשמנסים להסביר לאב על בנו שמתנהג לא כשורה, וקשה מאד להסביר לו, כי אבא אינו רוצה לשמוע ולקבל שבנו אינו מתנהג כשורה, וזו ממעלת האבא שאוהב את בנו, ואף כשהדבר נראה נכון הוא מנסה בכל דרך להפך בזכותו, ונפלא הדבר שרואים בזה את גודל האהבה של אב לבנו], ומזה שמאמין לדברי לשה"ר על חבירו מוכח שאינו אוהבו, ולכן גם אותו ראוי להשליך לכלבים.
ולהמחשת הדברים הביא סיפור ששמע מאחיו הגאון רבי נחום קוק זצ"ל, שהיה עמו, כאשר הלך פעם בחוצות עיר, וראה פשקוילים שהיו דבוקים שם בגנות מישהו, וכמובן לא נעצר לקוראם, אך יהודי אחד שעמד שם הסב את תשומת לבו לאותם פשקוילים, שיסתכל מה כתוב בהם, והחל לשכנעו עד כמה חשוב לדעת דברים "נכונים" אלו.
רבי נחום זצ"ל היה נראה כמקשיב לו היטב וכקורא הדברים ברצינות, ואח"כ השפיל עיניו בצער ואמר לו: הדברים מאד מצערים אותי, משום שזה שכתובים הפשקוילים נגדו, הוא אחי!
כששמע האיש כך הרגיש מאד לא נעים, ופנה לרבי נחום זצ"ל להפיס את דעתו ואמר לו: יראה נא הרב, הרי אלו רק פשקוילים, אף אחד לא חתום עליהם, ומי אומר בכלל שהם אמת.
נענה ושאל אותו: אבל בכל אופן קודם אמרת שמסתבר שהדברים נכונים, ומדוע לפתע אתה אומר שלא ברור הדבר?
הצטדק הלה וטען בתוקף: יעזוב נא הרב את הדברים שאמרתי קודם, ודאי וודאי שדברים כאלו בלי חתימות רבנים כותבים בדרך כלל אנשים חסרי אחריות, והסביר לו באר היטב עד כמה שלא ראוי לסמוך על דברים כאלו.
כשסיים הלה את דבריו ענה רבי נחום זצ"ל ואמר לו: רצוני לומר לך עוד דבר אחד, והוא: שהאדם הזה שכתובים עליו הפשקוילים הוא אח לא רק שלי, אלא הוא אח גם שלך!… [שהרי הוא יהודי כשר]. לכן בפעם הבאה כשתראה דברים שאינם חתומים ע"י ת"ח, כתובים בגנאי של מישהו, תזכור שזה שמגנים אותו הוא "אח" שלך ממש, ולא תמהר לקרוא אותם, וקל וחומר לא להאמין להם.
ומה שהיה צד בגמ' שדוקא את המקבל ישליכו לכלבים וצריכים דרשה לרבות גם את המספר, ביאר, משום שאצל המספר ישנו צד קל שאולי מחמתו היתה הו"א שלא ישליכוהו לכלבים, משום שעכ"פ מה שמספר נובע מכך שיש בלבו איזה חשבון אישי נגד חבירו ולכן סיפר בגנותו, וע"כ יש בו צד קל מכלב, כי הכלב נובח על כולם והוא רק על אדם מסויים, אך המקבל לשה"ר אין זה בא מכח שום דבר שהיה לו נגד חבירו רק תיכף כשבא אליו מישהו ומספר בגנות חבירו הוא ממהר להאמין לדבריו. וא"כ מדתו רעה אף יותר מזו של המספר בכך שהוא רע כלפי כל אדם, וע"ז ביאר הח"ח שלזה באה הדרשה דלא תשיא ללמד שגם את המספר ראוי להשליך לכלבים.
*
ענין נוסף שנידון בספרו הנ"ל, הוא התכונה הרעה של ה"הנאה" בחיפוש וחיטוט בעובדות שארעו כביכול, להביא למיעוט כבודם ומעמדם של אנשים, המצויה אצל מספרי לשון הרע. תכונה זו כבר מוזכרת בפסוק (משלי כ"ח י"ב) "בעלוץ צדיקים רבה תפארת, ובקום רשעים יחופש אדם", ומבואר ברבנו יונה (שע"ת שער א' אות י"ח) פרוש הפסוק ש"הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאת בהם, ורשעים מחפשים מומי בני אדם ושגיאותם להשפילם, ואף על פי שכבר הזניחו המעשים ההם וחזרו בתשובה". כלומר ש"צדיקים" נהנים למצוא ולהראות את נקודת המעלה והטוב שבכל אחד ורוצים לרומם את מעמדו וכבודו של כל אדם, וזהו "בעלוץ צדיקים רבה תפארת", כי הם מחפשים לכבד כל אדם ומשקיעים מחשבה למצוא את נקודת התפארת שבאחר, ואילו עסק הרשעים הוא "יחופש אדם", היינו שאפי' מי שנראה "אדם" שלם, הם "מחפשים" למצוא בו חסרונות ולערער את מעמדו וכבודו. הרי שלא נאמר כאן שמי שמפאר אנשים הוא צדיק ומי שמדבר לשה"ר הוא רשע, אלא להיפך, שהצדיקים מתכונת הצדקות שבהם מחפשים לפאר אנשים, והרשעים בגלל רשעותם מחפשים לגנות את אחרים. והיינו שמעלת הנפש של חיפוש כבוד השני היא צדקות אמיתית, ותכונת הנפש של רצון למצוא חסרון בשני היא "רשעות".
וביאר הצדקות שבכך, שהצדיק חי בעצמו בעולם מרומם של "תפארת", וזו מדת צדקות, כי מי שהוא בעל נפש חי בעולם רוחני ומרומם, עולמו של הרבש"ע, ומשום כך הוא מחפש לראות בכל דבר וכל שכן בכל אדם בעולמו של הקב"ה את התפארת שבו, כמבואר במשנה באבות (ד', ג') "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". אך אדם שהוא עצמו נמצא בעולם נמוך ושפל, הוא נהנה מעולם בזוי ונמוך זה, וע"כ כדי להצדיק את עולמו הקטנוני הוא מנסה למצוא חסרונות גם באחרים, ומתעלם מגדלות עולמו האמיתי של הקב"ה.
וכעין זה ביאר המהרי"ל דיסקין זצ"ל (בתשו' סוף ח"א) שע"י שאדם דן את חבירו לכף זכות הוא מחייב גם את עצמו לחיות בעולם נעלה ומרומם יותר.
ובענין זה סיפר מה ששמע מהגאון ר' אליהו מישקובסקי זצ"ל, שפעם בסוף זמן שלמדו וסיימו בישיבה מסכת יבמות, ניגש אל בחור ושאל אותו איך נראה לו זמן זה של לימוד מסכת יבמות. הלה התחיל להתאונן כמה קשה ומסובכת היא מסכת יבמות עד כדי כך שלא הצליחו להבין מה שלומדים וכו' וכו'. ואח"כ ניגש לבחור אחר מטובי הבחורים, ושאלו אותה שאלה, והשיבו: איזה זמן נפלא היה זמן זה שלמדו מסכת יבמות, שזו מסכת שמתחילתה עד סופה היא ענין אחד, וכך היה יכול להיות שקוע בלימוד מתחילת הזמן ועד סופו, וכל כך נפלא היה מסכת זו עד שכולם נהנו כל כך.
וביאר הגר"א מישקובסקי זצ"ל, שהראשון שלא למד כראוי העדיף לתת דופי במסכת יבמות ובלימוד של כולם, כי הרגיש שכך הוא מצדיק את מה שהוא עצמו לא למד כראוי, כי אם היא מסכת נפלאה וכולם לומדים, א"כ גם הוא היה צריך ללמוד… והיה נראה לו שכולם כמוהו, אבל זה שלמד היטב ובחשק ראה את הצד הטוב שבכל הבחורים.
*
עוד בענין החיזוק בענין שמירת הלשון הזכיר הגאון הגדול שליט"א בספרו הנ"ל, שבהרבה מקומות עושים חיזוקים בנושא זה, ובודאי שלימוד ההלכה למעשה מתוך הספר "חפץ חיים" אינו דבר פשוט, להימנע מכל רשימת האיסורים החמורים שבפתיחת הספר הח"ח, וכפי שמנה שם שבע עשרה לאוין, ארבע עשרה עשין וג' ארורין, ודאי שזהו חמור מאד. אך למעשה המציאות היא, שלא תמיד עוזר הלימוד ב"חפץ חיים" להימנעות מוחלטת מלשון הרע ורכילות. אמנם אומרים, כמדומה בשם מרן הגרי"ז זצ"ל, שעד זמן הח"ח חשבו שלדבר לשה"ר זו מצוה, ומזמן שהח"ח חיבר את ספרו כבר הגיעו למצב שיודעים שאין "מצוה" לדבר לשה"ר… אבל נדרש זמן רב עד שיבינו שזו עבירה, ואינו יודע כמה, והיינו שלימדנו מרן הגרי"ז זצ"ל שיש רוח גדול לכולם מחיבור הח"ח, שמבינים כבר כולם שאין מצוה לדבר על השני…
והוסיף על כך הגרא"י קוק שליט"א מה ששמע מאביו, הרב דטבריה זצ"ל, שאם על מי שעבר עבירה פעמיים כתוב "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" א"כ מי שעובר שלש פעמים את העבירה אינה רק היתר אלא נעשית לו מצוה… וכמו שכתב הח"ח בהקדמתו שהיצר הרע מטעה את האדם כאילו שמצוה לדבר על פלוני ושחייבים לדבר עליו… ואמנם הלימוד בח"ח מועיל שמבינים לכל הפחות שאינה מצוה…
ומדוע עדיין לא מרגישים שזו "עבירה"? משום שכאשר כל מציאותו של אדם היא ניתוק מהשני, ובתוך לבו בעצם הוא מלא טענות נגד השני, אז בשעת מבחן כשצריך לעצור עצמו מלדבר עליו קשה לו לעצור את עצמו והכל מתפרץ ויוצא החוצה, וכהמשל שמביא המסלת ישרים (פי"א) לבית מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם, לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא. כך גם השנאה הכבושה בלבו על חבירו חזקה עליה שתבצבץ ותצא החוצה.
ומתי השנאה מבצבצת החוצה? למשל כאשר ישאלוהו שאלה על אחד בעניני שידוכים… הרבה פעמים יש בישיבה שבאים אנשים ומבררים לצרכי שידוכים, ויש בחורים שעונים לפעמים בצורה שלילית, והדבר מפליא, כי גם אם לפעמים יש אולי קצת ביקורת ודברים שצריך לומר כשנוגע לתועלת, אבל לדבר ביקורת כה חריפה בצורה שלילית… שאלתי פעם בחור אחד: בוא ותאמר לי כמה מעלות אתה יודע לספר על פלוני? ענה לי שצריך מעט זמן לחשוב… ואכן לאחר חצי שעה חזר ואמר: כן, מצאתי איזה דבר טוב שיש בו… אך אם תשאל אותו כמה חסרונות אתה יודע להגיד עליו, ישאל רק האם מותר או אסור, ואם תאמר לו שנוגע לשידוכים ומותר, תיכף ומיד יאמר לך רשימה של עשרה חסרונות, מבלי שיצטרך לחשוב אפילו רגע… והפירוש בזה הוא, שבעצם אדם מסתובב בלב כשכולו מלא ביקורת על אחרים ורואה בהם כל הזמן חסרונות, אלא שכל הזמן הוא מתאפק ועוצר את עצמו מלדבר, אך ברגע שיש היתר לומר משהו ומבין שמותר, אינו יכול להתאפק יותר ותיכף ומיד כבר מוצא את כל ההתירים שבעולם, וכך מתפרצים בקורתו וטענותיו לחוץ. וזהו ממש כהמשל הנ"ל של בעל המסלת ישרים מבית מלא תבן.
והעצה האמיתית לזה, מבוארת בדברי הח"ח בספרו שמירת הלשון בסוף שער התבונה (סוף פט"ז) ש"כלל הדברים, שיראה האדם להרגיל את עצמו במדותיו שיהיה מן הטובים ולא מן הרעים וממידת הטובים לעזור לחברו בכל יכולתו, ולחפות על חסרונותיו כמו על חסרון עצמו, ואם יראה שיש על חברו כעס מאיזה אדם יסלקו ממנו בטענות ואמתלאות, וזו היא חכמה וגבורה באמת, והרעים עושים כ"ז בהיפך ממש, שמריע עם חברו ושמח במפלתו, ומגלה חסרונותיו השגגות ועושה אותם למזידות לעין כל, ומעורר מדנים בין בני אדם, ומשסה אחד על חברו". עכ"ל מרן הח"ח.
נמצא שאומר לנו כאן הח"ח כלל גדול שהוא "לימוד כל הח"ח על רגל אחת", וכלל זה הוא: "תהיה מן הטובים", "זיין א גוטער!" ואז ממילא כבר תבין שאסור לדבר רע על השני ולא כל בקורתך צודקת.
כלל זה הוא גדרם של איסורי דיבור לשה"ר וקבלת לשה"ר. יסוד שניהם הוא משום המדה רעה שבלב, שאדם "אינו מן הטובים" והוא מחפש להשפיל את חבירו, ומכח זה הוא מגיע לספר עליו לשה"ר וכן לקבל עליו לשה"ר, ועצתו לכל זה "להיות מן הטובים", ועצה נפלאה לזה ללמוד פרקי ספר "אהבת חסד" וכן קונטרס "אהבת ישראל", ובכך ישתנה לבו וישנה בצורה משמעותית את הרצון למצוא גנאי בחברו, ויזכה להיות "האיש החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב" בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.
