מגילה ג
באיזו שפה דיברה האתון של בלעם?
גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה
רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בפירושו אהבת יהונתן, שואל: כיצד לא חרד בלעם מיד כאשר נפתח פי האתון, ואף אזר אומץ בנפשו להיכנס עימה במשא ומתן. וכתב: זה יובן שנודע שיש מכשפים הקוסמים ומשביעים את השד בגופן, ואז יפלו לארץ משוללי הדעת כמו חולי הנכפה רחמנא ליצלן, והשד יגיד להם לפעמים עתידות מה שנודע לו, אכן הם לא יבינו מה שיגיד להם השד, רק אחד יושב וכותב דבריהם, כי הם אינם שומעים דבר בהיות שהם בעת ההיא נעדרי החושים.
וזהו היה ג"כ עניינו של בלעם שהיה נופל וגלוי עיניים (במדבר כד ד) כמו אותם המנחשים הנזכרים למעלה שנופלים והשד מגיד להם. אמנם בינם לבינו שהם משביעים השד בגופן מזמנים להם סופר הכותב דברים עד כי יקיצו משנתם, ואז יגידו להם מה שדברו. משא"כ בלעם גס רוח הלך שפי לבדו (שם כג ג) שלא היה כבודו ליקח סופר, וזהו היה עניינו שהשביע השד באתונו להגיד מתוכו עתידות והוא עצמו היה שומע מה שהאתון מדבר, משא"כ אם ישביע השד בגופו אז יודע הסופר טעם שהוא יודע.
ולפיכך כאשר נפתח פי האתון לא חרד, כי זהו דרכו כל הימים תמיד ע"י כישוף השד באתונו ולכך בתחילת דמיונו סבר שגם עכשיו יבוא הדבור מפאת הנ"ל, ע"כ.
והנה בגמ' מגילה (ג.) אמרינן: גמירי [מסורת מאבותנו] שהשדים אינם מוציאים שם שמים לבטלה. והחיד"א בספרו פתח עינים, הקשה על זה: שבזמנינו העידו מגידי אמת שרשע מכשף עשה ששור אחד ידבר חצי שעה בשם ה' שישמעו לרשע, ומוכרח שהכריח לשד אחד שיכנס שם וידבר. וא"כ רואים שהשדים כן יכולים להוציא שם ה' לבטלה. ולכן כותב שנראה שמה שלא מוצאים שם שמים לבטלה, זה רק כשהן בבחירתם, אך בכח השבעות וכישופים, שמכריחים אותם לעשות כן, זה לא נחשב שם שמים לבטלה.
ב"תפארת יהונתן" (להגר"י אייבשיץ זצ"ל) כתב: שקודם חטא אדם הראשון כל בהמה וחיה היו מדברים ככל האדם, ומעלת האדם מן הבהמה לא היה בדיבור, אלא בהשגה להשיג אור העליון. רק אח"כ שסרח, נתהווה בדוגמת בהמה לעניין השגה, ובהמה היה הלוך וחסור לפי ערך האדם. ושפיר הוי אין כל חדש תחת השמש כי כן משמע מלשון הפסוק "ויפתח ה' את פי האתון" שלא היה זה בריאה חדשה ולא היה צריך רק לפתיחת פה האתון לדבר.
אבל בזוהר איתא דמלאך הנקרא כך "פי האתון" ובשמות הקדושים נקרא "קמואל", דיבר מתוך גרונה. והנפקותא בזה הוא שאם המלאך הוא היה הדובר בה ודאי דברה בלשון הקודש כי אין המלאכים נזקקין ללשון אחרת, אבל אם החמור בעצמה דיברה ודאי דברה בלשון מה שהוא רגיל בפי האדם. ויותר מוכח דדיברה בלשון הרגיל בפי אדם, דכל דברי האתון היו כדי לבייש את בלעם בפני שרי בלק כדמוכח מהפסוקים, וכפירוש רש"י, ואילו היתה מדברת לשון הקודש, לא היו מבינים מה שמדברת, ע"כ.
(קב ונקי)