מגילה ב
מה היתה התשובה של הגאון מוילנא בהיותו ילד?
מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר
רש"י מפרש: פעמים בזה ופעמים בזה
ומפרש הגאון על פי הגמרא בפסחים (נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא, כלומר, נכתב בהויה ונקרא באדנות, ולעולם הבא יהא נקרא בהויה וכן לעתיד לבא אי"ה אחר מיתוק הדינים, והיה ביום ההוא ה׳ אחד. ושמו אחד. ונמצא הויה בהסתר ואדנ־י בגילוי, ״ה׳ בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד), ׳היכל־ כמנין אדנ-י.
זהו שאומרת המשנה 'מגילה', לשון גילוי, 'נקראת באחד עשר בשנים עשר', שתצרף מנין אחד עשר ושנים עשר, הוא כ"ג, ועם שלשה עשר הוא ל"ו, ועם ארבעה עשר הוא נ׳, ועם החמשה עשר הוא ס"ה, כמנין אדנ-י. 'לא פחות ולא יותר', שאין נקרא בפחות, הוא כ"ו [היינו שם הוי"ה] ולא יותר על אדנ־י. וזהו שאמר רש־י ״פעמים כזה־, בגלות בשם אדנ-י, ־ופעמים בזה״, אחר הגאולה בהויה.
בימי הפורים היה מרגלא בפומיה דהגאון מסלוצק, רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ״חזון יחזקאל״, לספר את הסיפור הבא: נכד מנכדי רבינו הגר״א זצ״ל, קבע מושבו בעיר הגדולה וורשא. פעם אחת שאלו גאון אחד מגאוני וורשא: אמרו נא לי, במה כל כך גדול כוחו של זקינכם הגר״א, ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו? השיב הנכד: אספר לכם קושיא אחת ששאלו את זקני הגר״א בעודו ילד קטן, ומה שתירץ על זה, ואז תבינו סוד הדבר.
וזה תיאור הקושיא: מדוע במשנה הראשונה של מסכת מגילה שנינו – ״מגילה נקראת בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו – לא פחות ולא יותר״, ואילו במשנה במסכת שבת בסוף פרק רבי אליעזר דמילה שנינו: ״קטן נימול לח׳ לט׳ לי׳ לי״א לי״ב". מפני מה לא הוסיפה גם שם המשנה לציין ״לא פחות ולא יותר״?
הפסיקו הגאון הוורשאי ואמר לו: המתינו עד שאיישב לכם את הענין. פתח אותו גאון בפלפול עמוק שארך משך שעה, פלפול שהפליא את נכד הגר״א.
משסיים הגאון את דבריו השיבו נכד הגר״א: אבל כמדומה שזקיני הגר״א תירץ תירוץ עוד יותר טוב…
אמר אותו רב: אם כן רצוני לעיין עוד בדבר.
לאחר שלושה ימים נפגשו השניים, ואז ניסה שוב אותו גאון את כוחו והאריך בפלפול על קושיא זו משך שלש שעות, ובלל כל התורה כמרקחה. התרגש נכד הגר״א ונשקו על ראשו, אך הוסיף ואמר: אבל כמדומה שבכל זאת התירוץ של זקיני הגר״א היה תירוץ יותר טוב…
השיב אותו גאון: יותר ממה שאמרתי לפניכם אין ביכולתי להגיד, אמרו נא לי מהו תירוצו הטוב שתירץ זקניכם הגר״א?
השיב הנכד – גם במשנה דרבי אליעזר דמילה כתוב מפורש: ״לא פחות ולא יותר״. זהו, אכן, סוד הדבר…
(חכו ממתקים – חכמתא לחכימין)