תענית כט
האם צריך למחות על מיעוט שמחה בחודש אדר כשם שמוחין על ריבוי שמחה בחודש אב?
משנכנס אדר מרבים בשמחה
מובא בשם הרה״ק רבי אברהם מתתיהו משטעפינשט זי״ע שדקדק בלשון הגמרא (תענית כט.) משנכנס אדר מרבים בשמחה, ש'מרבין' משמע שהיא כבר נמצאת אצלנו – ובטרם יפציע אורו של אדר כבר צריך להיות בשמחה, אלא שמשנכנס אדר יש להרבות בה, ואם כן עלינו לדעת אימתי הוא זמן תחילת השמחה. ומבאר כי מחמשה עשר בשבט צריך להיכנס אל השמחה, ועל דרך שאמרו (פסחים ו:) 'שואלין ודורשין בהלכות החג שלושים יום קודם החג׳, וכך גם ט״ו בשבט הוא שלושים יום קודם הפורים. וסימנך 'חמשה עשר' בהיפוך אותיות הוא 'שער שמחה' כי זה השער לה׳ להיכנס בו, שמיום זה ואילך נפתחים שערי השמחה.
בדרך צחות שמעתי. שעל כן נקטו חז"ל בלשונם (תענית כט.) 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה. כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'. ולמה תלו הא בהא, ועוד. במה מתבאר יותר ריבוי השמחה בחודש אדר על ידי שהשוו אותו למיעוט השמחה בחודש מנחם אב. אך הכוונה, דהנה כאשר יראה אחד את חבירו אוכל בשר בתשעת הימים שבין ר"ח אב לתשעה בו. ומשמח בכלי זמר וכדו'. בוודאי יצעק עליו בקול רעש גדול שהוא פורץ גדר וישכנו נחש (ראה שו"ע או"ח סי' תקנא סי"א), כי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שבימים אלו נהגו איסור באכילת בשר ולשתות יין. וכיוצא בזה ׳משנכנס אדר מרבין בשמחה'. שאם יראה את חבירו בפנים נפולות יוכיחו על כך בכל תוקף, וידרוש ממנו להסיר העצבון ולשמוח בשמחה של מצוה.
(באר הפרשה)