תענית כה
מה הגיב הגראי"ל שטיינמן לאברך שחשש שקיבל שכרו בעולם הזה?
יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא
התורה מספרת בפרשת וירא על אברהם אבינו שישב בפתח אוהלו וציפה לאורחים. ואומר רש"י ״כחם היום״ (בראשית יח א) ״הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים״ ותמיהה גדולה היא: וכי יתכן לומר, חלילה, שנעלם מעיני הקב״ה שיצטרך לשלוח לו אחר־כך אורחים עקב גודל צערו של אברהם? בודאי שלא! ואם כן, מדוע מתחילה הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה?
בשו״ת ״לחם שלמה״, הביא הגאון רבי שלמה זלמן עהרנרייך, אב״ד שאמלויה, פירוש נחמד ויקר בשם זקנו: כתב רבי יהונתן אייבשיץ ב״יערות דבש״ (ח״א דרשה ד׳) בביאור המעשה הידוע המובא בגמרא בתענית (כה.) על רבי חנינא בן דוסא שהיה עני מרוד ושלחו לו מן השמים רגל שולחן מזהב, וסירבה אשת רבי חנינה לקבל את הרגל לאחר שחלמה ששאר הצדיקים יישבו בגן עדן על שולחן בן ארבע רגלים ואילו הם על שולחן בן שלוש רגלים, והתפללו וחזרה הרגל לשמים. וביאר ה״יערות דבש״ שלכאורה עני שאין בידו לקיים מצות צדקה זכויותיו מועטות יותר מעשיר המקיים מצות צדקה. אולם האמת היא להיפך, כי העשיר שיש לו, מן הנמנע שיתן צדקה בתכלית השלימות, אבל העני שאין לו והוא חושב במחשבתו שאם היה לו היה היה נותן באופן הטוב ביותר עד אין שיעור, וכלתה נפשו ומצטער על שאינו יכול לקיים המצוה – הרי דינו כמי שחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ונמצא שעושה בשלימות יותר מהעשיר העושה בפועל.
והנה, אברהם אבינו היה מרכבה למידת החסד, עמוד הגמילות־חסדים, ובכל זאת בודאי לא יצא ידי חובתו בעשיית חסד וצדקה באופן הנעלה ביותר ובכל האפשר. ומכיון שהקב״ה רצה שיושלם שכרו בתכלית השלימות, על כן הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים, ואז הצטער אברהם אבינו מאוד ונפש וכלתה לאורחים, להאכילם ולשמשם, ובגודל הצער וההשתוקקות נשלם שכרו בתכלית השלימות. וכאשר ראה הקב״ה כי כבר גדלה תשוקתו במידה הגדולה ביותר, מיד ״והנה שלושה אנשים נצבים עליו״…
(כמוצא שלל רב בראשית יח א)
אברך שיפץ את ביתו, הוסיף חדר לרווחת הילדים, ריצף, טייח וסייד, ואף החליף רהיטים. ואז נקפו לבו שמא קיבל עולמו בחייו. קם ועלה אל רבנו, וסיפר ששיפץ והוא דואג אולי זו רגל הזהב על־פי מה שסיפרו בגמרא (תענית כד.) על עניותו המרובה של רבי חנינא בן דוסא, ביקש להיחלץ ממנה וירד לו ממרום מוט זהב. כמה שמח… הראוהו בחלומו שכל הצדיקים יושבים בגן עדן על־יד שולחנות עם שלוש רגליים והוא מסב לשולחן בן שתי רגליים הזקוק לתמיכה תמידית. המוט שקיבל היה אפוא הרגל השלישית. ביקש שיטלוהו ממנו, וניאותו… שמע רבנו את השאלה ונהרו פניו. תפס ראשו בידיו והתפעל: "אכשר דרא, אכשר דרא!" באיזה דור נפלא אנו חיים!
רחב לבו של האברך. רביו מחמיא לו, שחששותיו חששות בן עלייה בעל מדרגה!
ורבנו הסביר: "הנה יושב כאן יהודי בן תשעים ורועד וחושש מהגיהינום שיקציבו לו, וחיים עמנו אברכים שכל חששם האם יהיה שולחנם בגן עדן בן שתי רגליים או שלוש"…
(צדיק כתמר יפרח, לא)