תענית טז
האם לבעלי חיים יש נשמה?
דומה לאדם שתופס שרץ בידו
הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל דן בספרו אזניים לתורה, מדוע לא נאמרה טומאה בנבלת דגים, וכבר תמה האברבנאל על זה. ונראה לתת לזה אומר הגר"ז שני טעמים, טעם אחד, שלא גזרה תורה טומאה על דבר הגדל בימים ובנחלים, שהם מקור הטהרה. ואין זה דומה ל״טובל ושרץ בידו״ שהרי גידולם מהמים, המטהרים כל טומאה. טעם נוסף, בטומאה יש מדרגות לטומאה: החמורה ביותר היא טומאת המת, שהוא מטמא באהל וטומאתו טומאת ז׳ וכך שאר הטומאות חומרתם יורדת .והטעם למדרגות אלו מפני שהטומאה באה ע״י החיצונים, שמתדבקים בגוף האדם והבהמה לאחר שיצאה הנפש ממנו, וכל מה שהנפש גדולה יותר, רבה התשוקה של החיצונים להתדבק בגוף אחרי מיתתו, כדי לינק ממנו שארית הקדושה שבו, כמבואר בספרים. ולכן היהודי שמת, גופו מטמא באהל ובמגע ובמשא וטומאת שבעה, ואילו העכו״ם שמת מטמא רק במגע ומשא וטומאת שבעה ולא מטמא באוהל. והבהמה, שגם לה ניצוץ של נשמה, נבלתה מטמאה במגע ומשא אבל רק טומאת ערב. והעוף עוד פחות מזה.
ואין שום ספק, שיש לכל הברואים ניצוץ של בשמה, שהרי נאמר ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בהרבה מתו ״(בראשית ז׳), ומבואר בעין יעקב חולין (קכ״ז ד״ה חולדה) שבא למעט את בריות המים׳ שאין להן אפילו ניצוץ של נשמה, ולכן נאמר ״מכל אשר בחרבה״, שרק להם יש ״נשמת רוח חיים״, אבל לא לדגים, מפני שהם זכר ליצורי השמיטה שעברה, הפחותים בהשתלמותם מיצורי השמיטה הנוכחית (עי׳ רבינו בחיי על הפסוק ״ושבתה הארץ שבת לה׳״ — פרשת בהר). ומכיון שאין לבריות המים אפילו ניצוץ של נשמה אין החיצונים מתדבקים בנבלתם, ולא שייך בהן טומאה ממש אלא רק ״שקץ״.
(אזנים לתורה ויקרא יא ט)