תענית יא
האם 'הסתר פנים' הוא עונש או להיפך?
לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו
בפרשת וילך אומרת התורה "ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני…" (דברים לא יז-יח). כתב הרה״ק בעל ה"שם משמואל" מסוכטשוב זי״ע, הקשו המפרשים, אחרי שיאמרו "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" ויתוודו על חטאתם, למה עוד יסתיר פני רחמיו מהם?
אלא פירש הרה״ק רבי בונם מפשיסחא זי״ע, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא! שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, שהקב"ה לא חפץ בהם וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, כי ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מד.), ונאמר "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה לד), ודרשו חז"ל (ספרי שם) אף על פי שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואיננה גלויה. וזה מה שסיים הכתוב, "ואנכי הסתר אסתיר" – היינו, לא כמו שאמרו, "כי אין אלקי בקרבי", אלא, "ואנכי הסתר אסתיר" – אני נמצא אבל בהסתרה ולא בגלוי, עד כאן דבריו ז"ל.
וממשיך הרה׳׳ק בעל השם משמואל זי"ע – ובאמת, זה גורם חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה, עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכמאמר חז"ל בש"ס (תענית יא.) "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שנאמר (הושע יא יב) "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". ומסיים בלשונו הק': "ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה".
(גליון ליקוטים וסיפורים נפלאים)