ראש השנה לה
הנעליים היקרות נגנבו בזמן ברכת כהנים
עם שבשדות
נעליו היקרות של הגביר נעלמו, לאחר סיום ברכת כהנים
שאלה מעשה בגביר נכבד שנקלע לבית כנסת באחת המדינות בה ביקר. גביר זה הינו כהן, ולפני שעמד ליטול את ידיו לקראת ברכת כהנים, הוטרדה מחשבתו [כמאמר המשנה מרבה נכסים – מרבה דאגה] איך יחלוץ את נעליו החדשות [העשויות מעור משובח ביותר] אותם רכש תמורת ממון רב – 800 יורו! והלא אינו מכיר כאן אף אחד, ומה עוד שחלק מהמתפללים נראים לו משום מה כאנשים מפוקפקים.
לבסוף מצא פתרון: הגביר הבחין באחד המתפללים שעשה רושם כירא שמים, והחליט לחלוץ את נעליו ולהניחם בתוך שקית, וליתנם לשמירת אותו מתפלל, שראובן היה שמו.
ראובן הסכים לקבל לידיו את השקית, וזאת למרות שהבין שמדובר כאן בנעלים יקרות מאד, ומוטל עליו לשמרם, והכהן הנכבד עלה לדוכן.
ראובן הניח את השקית לידו בין רגליו, וזאת כי לא רצה להחזיק את השקית בידיו, כמבואר בשולחן ערוך (סי' צו ס"א) שלא יאחוז בידו דבר בשעת התפילה מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ומבואר במשנה ברורה (שם סק"א) שאין הכוונה דווקא בשעת תפילה, אלא גם בשעת פסוקי דזמרה ובשעת ברכות קריאת שמע, אסור לאחוז דברים בידו.
כאשר היגיע זמן ברכת כהנים, נעמד ראובן עם פניו כלפי הכהנים, כמבואר בביאור הלכה (ריש סי' קכח) בשם החרדים, ועצם עיניו.
הכהנים סיימו "ש – ל – ו – ם", ראובן פקח עיניו, ו… שקית הנעליים אינה לפניו! העשיר וראובן החלו בחיפושים קדחתניים, אך השקית לא נמצאה.
'הרי נתתי את השקית בידך ואמרתי לך לשמור עליה', טען העשיר כלפי ראובן, 'הנעליים שהונחו בה הן יקרות מאד ולכן נתתי לך אותם שתשמור לי עליהם, וכעת תצטרך לשלם לי עבורן, כדין שומר שפשע'!
ראובן טען לעומתו שלא התכוון לקבל כזו שמירה שתשנה את מנהג עמידתו בברכת כהנים, 'אני מאוד מצטער על אובדן נעליך היקרות, אך אני פטור מלשלם, כי אני עשיתי את שלי, בדיוק כפי שהורה לי ההלכה לעשות בשעת אמירת ברכת כהנים, ומסתמא לא העלית על דעתך, שבגלל הנעליים שלך, לא אעצום את עיני, ואקבל את שפע הברכות של הכהנים, עם מי הדין?
תשובה בחשוקי חמד עמ"ס בבא מציעא (צג.) הבאנו מעשה באחד שהפקידו אצלו פקדון בביתו, והיה שומר חנם, ובליל הסדר לא נעל את ביתו, כמבואר במג"א (סימן תפא סק"ב) שכתב מהרי"ל דבליל הסדר לא ינעול הדלת בבריח חזק. ובאו אצלו גנבים וגנבו את הפקדון, האם פטור מלשלם כיון שלא פשע, שהרי נהג כדברי המהרי"ל, או שמא כיון שלא נעל ביתו הוה פשיעה וחייב לשלם?
והבאנו ששאלו שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והשיב: דברי המהרי"ל הם ענינים רמים ונשגבים, ואמורים לכל אדם שכך ינהג בביתו, בכל מה ששייך לו, אבל לא כשמחזיק פקדון של הזולת, שצריך לשאול אותו אם מסכים לנהוג כך, וכל עוד לא הסכים ונגנב חייב לשלם, כי חובתו של אדם כלפי הזולת הוא כמבואר בפרק המפקיד, ובפרט אם הוא מקום דשכיח הזיקא, דלא סמכינן אניסא, כמבואר במג"א הנ"ל.
וכך גם בעניננו ראובן חייב לשלם לגביר הכהן את דמי הנעליים היקרות, כדין שומר חינם שפשע, וטענתו שהיה 'עסוק' בקבלת ברכת הכהנים, אינה טענה, כי ההנהגה לעצום עיניו בשעת הברכה אינה אלא הידור, שאמנם כל אחד צריך להקפיד בה, אך לא אחד ששומר על ממונו של חבירו.
ובפרט שאפילו בשעת התפילה היה מותר לו להחזיקם בידיו, וכמבואר במשנה ברורה (סק"ו) וז"ל: צ"ע אם מותר ליקח תפילין וספר תורה בידו היכא דמתיירא מפני גנבים דאפשר דהתירו לו, עכ"ד. ואם עבור ממונו התירו לו להחזיק בשעת התפילה, אם מפחד מגנבים, כל שכן שמותר לו להחזיקו כשהוא שומר לאחר, ובפרט שאין מדובר בשעת התפילה, אלא בשעת ברכת כהנים.
ולכן למעשה היה צריך ראובן לאחוז היטב בשקית הנעליים, וכך לעמוד ולשמוע את הברכה, ומשלא עשה כן, אלא הניח לפניו את השקית ועצם את עיניו [ביודעו שנוכחים במקום אנשים מפוקפקים], הרי שפשע, וממילא שלם ישלם על הנעליים.
לסיכום: ראובן צריך לשלם לכהן את דמי נעליו.