ראש השנה לד
הדרשה שנאמרה במחנה ההשמדה 'אושוויץ' לפני תקיעת שופר
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו
בספר "חיים שיש בהם", מובא מעשה שהופיע בקונטרס "שער מחמדים", ובו תיאור מזעזע של רבי צבי מייזליש זצ"ל ממסירות נפשם של קדושי ישראל שהיו חפצים כל כך לזכות במצוות תקיעת שופר:
הנה, ברוב חסדי ה' ובניסי ניסים עלתה בידי להכניס שופר אחד אל תוך המחנה. ביום ראש השנה הלכתי מבלוק לבלוק, עם השופר בידי כדי לתקוע, למרות שזה היה כרוך בסכנת נפשות גדולה, שלא ירגישו הנאצים וה"קאפוס" הרשעים. ברוך הוא וברוך שמו, שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ראש השנה הלז, לערך עשרים פעמים, כל מאת הקולות. לאנשי המחנה, התקיעות הללו היו בבחינת משיב נפשם האומללה, וזה הרגיע קצת את מצפונם, שעל כל פנים זכו לצאת ידי מצוות תקיעת שופר בראש השנה גם באושוויץ. והנה, היה טראנספורט [משלוח] של בערך אלף אנשים, שנשלחו ביום א' דראש השנה.
ובשומעם את הבשורה שיש לי שופר, נתמלאו שמחה של קדושה וביקשו ממני לתקוע חיש מהר מאה קולות, כדי לצאת ידי חובת המצווה לפני שהם מוסרים את נפשם. יכול אני להעיד כי עדיין מצלצלים באוזניי הקולות והבכיות אשר פרצו מפי אותם אלף אנשים בשעת התקיעות, בפרט קולו הרועד של המקריא, שהיה ידידי, החסיד המפורסם מוה"ר יהושע פליישמאן הי"ד, שצעק בקול גנוחי גנח וילולי יליל: "תקיעה …שברים …תרועה …תקיעה …" וממש לא יכולתי לצמצם מוחי לתקוע כדת וכהלכה… אלף קולות של בכי בקעו בבת-אחת מגרונם של האנשים.
מספר עוד הרב מייזליש זצ"ל: באותו בלוק בו שהיתי- הצטופפו אלף וארבע מאות הנערים, אשר כבר נידונו לשריפה –,ונודע להם שיש לי שופר. הם התחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובבכיות תמרורים מתוך הבלוק שלהם, שאני אכנס גם אליהם כדי לתקוע להם מאה קולות, כדי שיזכו במצווה היקרה של תקיעת שופר, ברגעים האחרונים, לפני שהם נעקדים על ידי הצוררים הנאצים ימ"ש. אודה, שלא ידעתי לשית עצות בנפשי, אם יבואו הנאצים פתאום, ובאותו רגע ימצאו אותי בתוכם, אז אין ספק שגם אותי ייקחו עמהם לבית המוקד, וה"קאפוס "הנודעים לרשעים, לא יניחו אותי לברוח, ואצטרך למות יחד איתם. עמדתי מהרהר כדת מה עלי לעשות. ספק גדול היה במוחי אם מותר לי לסכן נפשי, אפילו בספק סכנה, בשביל שמיעת תקיעת שופר של הנערים. הנערים צעקו מרה, צעקה פולחת כל לב: "רבי, רבי! בוא נא, למען השם! חוסה נא על נפשנו! ובוא נא לזכות אותנו במצווה הזאת ברגעים האחרונים שלנו!"
ואני, מרוב ההתרגשות, נאלמתי דומיה ונדבק לשוני לחכי, ולא יכולתי לפתוח פי. בכל זאת נעניתי לבקשתם, והתחלתי לדרוש בפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ואמרתי כי היום, בראש השנה הזה, הכל כל כך מכוסה, אין איתנו יודע עד מה, להיכן יובילו הרשעים את כל משפחותינו ומה יהיה בסופנו? מי יצא מכאן לשלום? והזכרתי להם מאמר חז"ל (ברכות י): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". וידוע הפירוש על הפסוק (תהילים קכא): "ה' צלך"- שכמו הצל שעושה כל מה שאדם עושה, כמו כן כל מה שאדם עושה הוא גורם שה' יתברך יתנהג עמו במידה זאת, כדאיתא בזוהר הקדוש על הפסוק: "שלח תשלח את האם". אם כן, בזה שאנחנו אוחזים השופר בידינו, אף במקום סכנה כזה באושוויץ, אשר היה בקושי גדול וכרוך במסירות נפש, על ידי זה יתעורר למעלה, שהקב"ה, כביכול, יאחז אותנו בידיו ממש ויוציאנו מן המצב הנוכחי הרע. ובזה יתפרש מה שאומרים בפיוט דר"ה: "מלך זכר אחוז קרן", היינו שהקב"ה יזכור אותנו ויאחז בידיו ישראל הנקראים קרן, בזכות "לתוקעי לך היום בקרן מזבח נורא וקדוש", על ידי הקרבנות הקדושים שמקריבים שם את אחינו בני ישראל הקדושים!!!
(אור דניאל אוצרות הפרשה כי תבוא תשעה)