ראש השנה לג
מדוע לומדים מאה תקיעות בראש השנה ממאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא?
בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא
כשהגעתי ארצה לאחר המלחמה, מספר המגיד מישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, עוד זכיתי להכיר את הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא. וסיפרו שכאשר הגיעו השמועות המבהילות על החורבן הנורא, קדושים מושלכים באש, וצבא הצורר כבש את צפון אפריקה ונערך למערכה המכרעת באל עלמיין – והשלטון הבריטי כבר נערך לפנות את מצרים וארץ ישראל ומטוסים איטלקיים הפציצו את תל אביב, ובסוריה ועירק היו ממשלות פרו נאציות, והמופתי הירושלמי ישב בברלין והמריץ שלא לחיות כל נשמה, ורבתה תאניה ואניה – נערך בירושלים כינוס זעקה ושוועה בכ"ד אלול תש"א, ורבי אייזיק שר נשא בו דברים.
מה אמר, מה יכול היה לומר, הסכנה היתה נוראה, היגון עמוק והפחד עצום ורב. היה זה כאמור, כשבוע לפני ראש השנה. ביום השלישי לימי הסליחות. הזכיר את דברי הגמרא (ר"ה לג:) שלמדים ענין תקיעת השברים והתרועה מיבבות אם סיסרא. וכתבו שם התוספות בשם "הערוך", והובא בטור (סי' תקצב), שתוקעים מאה קולות כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא כשהבינה שבנה לא ישוב עוד, כי נפל במלחמה.
ויש להבין, מה לנו ולפעיותיה של אותה מרשעת, אמו של אותו רשע, שכמספר פעיותיה תוקעים אנו בראש השנה?
אלא שלימוד גדול למדנו ממנה. שגם אצל מרשעת זו עמד מלאך ממרום, ספר זכרון בידו, והטה אזנו לשמעו אנחותיה. ספר ומנה כמה פעיות פעתה, ומשהגיע למאה הפסיקה, כי כך נקצב לה, ולא פעיה אחת יותר!
איזה חיזוק היה זה באותה עת צרה ואימה. שידעו שהכל במידה במנין ובמשקל, ושידעו שבראש השנה הכל נקבע, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
(והגדת)