הסעיפים הנלמדים היום (הלכות לשון הרע כלל ז' סעיפים יא-יב) עוסקים באופן השלישי שבו מותר מעיקר הדין להאמין ללשון הרע, כאשר יש דברים הניכרים שהסיפור אמת. גם בהיתר זה רבים הסייגים, עד שכמעט הוא אינו מצוי למעשה.
כותב רבנו: "ודוקא אם הם ניכרים ממש, דהיינו שהם מגיעות לענין הסיפור, וגם ראה את הדברים הניכרים בעצמו. אבל אם הם רחוקים מזה, רק הוא כעין דבר הניכר קצת, או שלא ראה את הדברים הנכרים בעצמו רק שמען מפי אחרים, אין לו בזה שום יתרון כלל".
דוגמא ל'דברים הניכרים' שמחמתם מותר להאמין לסיפור ששמע [כאמור, רק כשאי אפשר לדון לכף זכות, ובשאר התנאים המוזכרים לעיל] כתב ה'חפץ חיים' לעיל, שאם המספר סיפר את הלשון הרע בפני הנידון, והנידון מנסה לתרץ את עצמו, וניכר מתוך דברי התנצלותו שהדבר הוא אמת, מותר להאמין ולקבל את דברי הגנאי.
אופן נוסף: כגון אם נפל חשד על כמה אנשים ששהו בבית אחד, ונגנב חפץ כלשהו, ואחד מהם בוודאי הוא הגנב, אלא שעל כולם לא היה שום דבר הניכר כלל ובחזקת כשרים הם לגמרי, ועל אחד מהם יש דבר הניכר קצת שהוא הגנב, נחשב כדבר הניכר ממש.
אמנם, גם ההיתר לקבל 'דברים הניכרים' – "אינו מועיל רק לענין זה שעל ידי זה יהיה מותר להאמין בעצמו את הדבר שמספרין לו. אבל לענין לילך אחר כך ולספר דבר זה לאחרים, לא מהני, דלא עדיף מאם ראה בעצמו דבר גנות על חברו, שאסור לספר אחר כך לאנשים…" ומוסיף ה'חפץ חיים': "ודע עוד, דבכל אופן אסור לסמוך על היתר זה של דברים הנכרים ממש, לא להפסידו על ידי זה בממון או להכותו".