ראש השנה ט
מדוע לגבי שנת השמיטה התורה נוקטת לשון יחיד, וביובל לשון רבים
שדך לא תזרע
ובשנה השביעת שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר… יובל הוא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו (כה ד-יא)
יש להבין מדוע לגבי שנת השמיטה התורה נוקטת לשון יחיד – "לא תזרע", "לא תזמור", ואילו לגבי שנת היובל הדיבור הוא בלשון רבים – "לא תזרעו ולא תקצרו"?
הצפנת פענח מפרש שבשנת השמיטה איסור העבודה הוא על הבעלים, שהרי עבודת שדה שמור נאסרה, ולא עבודת שדה הפקר (תוס' סוכה לט:). ואף בשנת היובל האיסור הוא על הבעלים. אך בשנת היובל השדה יוצאת לבעליה רק ביום כיפור, שאז תוקעים בשופרות. וכיון שבשנת היובל כולה יש שני בעלים – הראשון עד יום כיפור והשני מיום כיפור, ומה שאין כן בשנת השמיטה שיש רק בעלים אחד, לכן איסור העבודה ביובל נאמר בלשון רבים, ובשמיטה – בלשון יחיד.
באופן אחר מיישב הגרמ"ד הלוי סאלאבייצ'יק זצ"ל על פי הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"ח) שהיובל אינו נוהג אלא כאשר כל ישראל יושבים בארץ ישראל. ואילו לגבי השמיטה מבואר בדברי הרמב"ם (שם פ"ד הכ"ה) שנוהגת אף שאין כל ישראל יושבים בארץ. ולדבריו, אף אם יהיה יהודי אחד בארץ – יהיה חייב בהלכות שמיטה.
משום כך לגבי השמיטה נקטה התורה לשון יחיד, שכן גם אם אדם יחיד שוהה בארץ ישראל הוא חייב בהלכותיה, ואילו לגבי יובל צריך שיהיו כל ישראל בארץ בכדי לקיים הלכותיו, ולכן נכתב בו לשון רבים.
(גליון אוצר המעלה)