ראש השנה ב
הציע לשכנו בשיעור ללמוד יחדיו בגמרתו מסכת ראש השנה, ונושע!
ארבעה ראשי שנים הם
סיפור עם השגחה פרטית מופלאה הגיע לאוזנינו היישר משיקאגו שבארה״ב, שבאחד מבתי כנסיותיה מתקיים שיעור בדף היומי בו משתתף קהל גדול במיוחד המונה כמאה איש. השיעור מתקיים בשעה ארבע לפנות בוקר, ואחרי תפילת שחרית כוותיקין רצים הכל לעבודתם. רבים מהמשתתפים אינם מתעכבים כלל אחרי השיעור והתפילה, ופונים מיד לעסקיהם, ולכן הם אפילו אינם מכירים זה את זה.
כאשר סיימו בתחילת קיץ תשע״ד את מסכת ביצה, והחלו ללמוד ראש השנה, חל חיזוק אצל הלומדים, וכמו בכל פעם שמתחילים מסכת קיבלו על עצמם להגיע בזמן לשיעור, ולא להחסיר מעתה ולו פעם אחת. והנה, ביום הראשון בו החלו ללמוד מסכת ראש השנה, מבחין אחד הלומדים – שלצורך הענין נקרא לו ראובן – שהאדם היושב לצידו, שמעון, שכח להביא את המסכת החדשה, והחזיק עדיין במסכת ביצה בה למדו עד עתה. שמעון הצטער מאוד על כך שלא זכר להחליף את המסכת, אבל ראובן הרגיע אותו בהצביעו על הגמרא הגדולה הנמצאת ברשותו, בפורמט הכי־גדול שיש, ׳ונוכל להקשיב לשיעור בצוותא, באותה גמרא׳, אמר. ואכן, ראובן הניח את הגמרא שלו בצירו של שמעון, ושניהם למדו בה ביחד.
והנה, ביום שלמחרת, שוב שוכח שמעון להביא את הגמרא הנלמדת, ושוב מניח ראובן את הגמרא הגדולה שלו בצידו של שמעון. למרבה הפלא כך גם אירע ביומיים הבאים, וראובן מתבטא בפני חבירו ואומר ׳הרי הגמרא הזו הפכה להיות כבר של שנינו׳…
ביום הרביעי פונה ראובן אל שמעון ואומר לו, ׳דע לך שיתכן שמחר לא אוכל להגיע לשיעור, למרות שמעולם לא עשיתי זאת, ולכן תשתדל לזכור להביא את הגמרא שלך׳. שמעון מתעניין על הסיבה שתגרום להיעדרו, וראובן מספר לו, בצער־מה, על הבעיה שהתעוררה באשר ללימודי בתו.
יש לי בת מצוינת, מוכתרת במידותיה ויראת־חטא, וברצוני לרשום אותה לסמינר המיועד לאברכים בני התורה בשיקאגו. ברם, כיון שיודעני מראש שהנהלת הסמינר עלולה לטרפד את הרישום של בתי, כיון שאינני אברך־כולל אלא עובד לפרנסתי, אני רוצה להגיע מחר שאז מתקיים הרישום, בשעות המוקדמות, ולהציג בפני המנהל את כל המסמכים המעידים על כך שהנני אוהב־תורה, והחינוך הניתן במשפחתי הוא על פי ערכי־התורה האמיתיים, וגם כל ילדיי לומדים בישיבות מובחרות בארץ ישראל. הדבר הזה חשוב לי ביותר, ולכן אולי איאלץ להיעדר מן השיעור, למרות שגם אתה יודע שמעולם אינני מחסיר ולו שיעור אחד. הנני מקווה מאוד שלאחר שאציג את המסמכים הדרושים, יקבל המנהל את בתי לסמינר של בני התורה.
שמעון שומע את כל הדברים, ופונה אל ראובן ואומר לו: ברצוני לבשר לך שבתך כבר התקבלה לסמינר… ראובן פותח זוג עיניים תמהות, ושמעון חוזר ואומר לו שבתו כבר ׳בפנים׳…לאחר שניות ארוכות של פליאה ותמיהה, פונה שמעון לחבירו ומגלה לו: אני הוא המנהל של הסמינר… כדי לקבל את בתך, אינני זקוק כבר לשום מסמכים וראיות. אני רואה בעיניי את אהבת התורה שלך ואת מידותיך המצוינות, ויודע שבתך ראויה ללמוד בסמינר שלנו, ולכן קיבלתי אותה כבר…וכי זו לא השגחה פרטית מופלאה־ שבמופלאות?
(לחנך בשמחה)