ביצה כג
מדוע סירב בעל ה'אור לציון' להמשיך בנסיעה לחברון עיר האבות?
עגלה של קטן
הרה"ג רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מפורסם בזהירותו המופלגת שלא לגרום שום צער, ולו הקטן ביותר, לכל אדם באשר הוא. סיפרה אחייניתו: פעם עליתי לבקר עם בני הבכור, שהיה עולל בעגלה. שוחחתי עם כלת רבינו, שבנה הפעוט שכב בעריסה. השיחה קלחה בנועם, ולא שמנו לב לתינוקות שהחלו לבכות.
לפתע נכנס רבי בן ציון, והפסיק את שיחתנו, ואמר: "ההלכה אומרת, שמי שהופקד בידו פקדון חייב לטפל בו ולשומרו: לנערו, לאווררו, לנקותו מפעם לפעם (ב"מ ל.). הופקד בידכם פיקדון, והוא בוכה, משהו מציק לו, ואתן משוחחות, מועלות בפיקדון"…
פעם ישב רבינו בסעודת מצוה. האווירה היתה מרוממת, השמחה רבה. לפתע קם ממקומו, עשה דרכו לעבר הפתח. עקבו בתמיהה. עצר ליד הדלת. היתה שם עגלת תינוק ובה פעוט פועה. התיישב לידה, והחל לנדנד את העגלה, להשקיט את התינוק. מובן שמיד הגיע אבי הבן, נבוך. לא שמע, התנצל.
פעם הציעו בני משפחת רבינו נסיעה בחול המועד פסח למערת המכפלה. היה זה בעידן האינתיפאדה, ורבינו היסס. חשש לנסוע למקום סכנה. מששמע שחברת ההסעות הבטיחה שמירה, נאות. תושבי חברון שמעו על בואו, כמה שמחו. בהתרגשות עזה והתעוררות גדולה התכוננו לבואו. יצא אוטובוס מלא, באווירה מרוממת. בדרך, עצרו לתפילה קצרה בקבר רחל.
לפתע, בהגיעם למעלה הכפר 'חלחול', נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך השעה נחמצה, והאבן יודתה וניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. תהילות לקל, לא נפגעו נפשות. האוטובוס עצר בקצה דרך בית לחם. בעל החברה הציעה אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?" וענהו: "לא". המשיך ושאל: "ואם נמשיך לחברון, כבודו יפחד?"
וענה: "לא פחדתי, ולא אפחד!"
"אם כן, ומה דעתו, נזמין עוד אוטובוס?", שאל, ורבינו נענה: "כן, לירושלים!"
"מדוע, הרי כבודו רגוע, והנוסעים הסכימו להמשיך בנסיעה. ההתכוננות בחברון בעיצומה. איזו הזדמנות! למה שיתאכזבו?", תמה.
ורבינו הגיב: "מה, אינך שומע? הילד כאן בוכה, רועד מפחד. מה השאלה? מיד הביתה!"…
(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')