אחד מהלאווין שמונה החפץ חיים ב'פתיחה', הוא הלאו של 'לא תחללו את שם קדשי' – שהוא לאו על עבירה הנעשית שלא לשם הנאה, אלא להכעיס, וממילא יש בה מרד ופריקת עול מלכות שמים, והרי זה חילול ה'. וכך גם דיבור לשון הרע אין בו תאווה ולא הנאה גשמית. (וכאשר האדם הוא איש חשוב שהכל מסתכלים במעשיו, גדל העוון עוד יותר, ועל אחת כמה וכמה כשעושה זאת ברבים).
נידון רחב ומעניין מובא בביאורים ומוספים של 'דרשו' בנוגע לדברים הללו: לכאורה, הרי המציאות מוכיחה שמספרי לשון הרע כן נהנים? הגראי"ל שטיינמן הביא על כך בשם החזו"א, שכנראה לא טעם ה'חפץ חיים' את ההנאה שיש בלשון הרע… וה'חפץ חיים' עצמו כתב בעניין זה בספר 'שמירת הלשון' בשם הגר"א, שהטעם שבני אדם כן מרגישים הנאה גדולה בלשון הרע, יותר מכל העבירות, אף שבאמת אין הנאה גשמית מדברים בטלים וליצנות – הוא משום שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום שהיא כעין מעיין הנובע, ורוח זו אינה שוקטת עד שיעשה עוד דברים כאלו, וככל שהעבירה גדולה יותר כך רוח הטומאה הבאה ממנה גדולה יותר. וכך גם כתב הגר"י סלנטר, שלשון הרע הוא מסוג החטאים שאינם נגרמים מחמת התאווה אלא מחמת רוחנית הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו.
והגר"י לוינשטיין ביאר, שבאמת מצד הטבע אין כלל הנאה בסיפור לשון הרע, אלא שהאדם עצמו בהתרגלו בעוון זה, עושהו בכך לעוון שיש בו הנאה גדולה. ביאור נוסף כתב הגר"ח פרידלנדר בשם הרב דסלר, שמעצם סיפור לשון הרע באמת אין הנאה, אלא שההנאה היא מכך שחושב שאם יקטין את ערך חברו ויגלה את מומו, יגדיל בזה את ערך עצמו ויתכבד בקלון חברו, שהרי הוא נקי מכל אותם פגמים ומומים שסיפר על חברו. וכיון שהנאה זו מושתתת כולה על אשליה ודמיון שוא, שערכו של האדם נמדד כפי שהוא נראה בעיני אחרים, ואין בה תועלת והנאה ממשית, על כן אינה נחשבת להנאה.
הסבר נוסף הביא בספר דרש דוד, שהנאתו של מספר לשון הרע אינה נגרמת מרווח או כבוד שמתווסף לו עצמו, אלא מחסרונו והשפלתו של הזולת, וממילא אין זו הנאה חיובית אלא הנאה שנגרמת מהעדר הטוב של הזולת, וכעין הנאתו של הנחש מהכשת אדם, שאינה אלא מחסרון המוכש, ועל כך אמרו החיות לנחש 'מה הנאה יש לך?'.