ביצה יג
איזה טעם היה למן אם האוכלו לא חשב על שום מאכל?
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה
הג״ר שמעון שוואב זצ״ל זכה לשבות שבת בבית החפץ חיים, הוא מספר על כך בספרו 'מעין בית השואבה' על התורה (עמ' קעה): כשזכיתי להיות בר בי רב דחד יומא, ולשבות שבת פרשת ויקהל-פקודי שנת תר״צ, בביתו של הגה״ק מרן החפץ חיים זצוק״ל, שמעתי מפיו הקדוש בליל ש״ק הדרוש דלהלן: אמרו רבותינו ז״ל, שהמן נשתנה טעמו לפי מחשבת כל איש ואיש, א"כ צריכים לשאול אמר החפץ חיים, מה טעם היה לו להמן אם האוכל לא היה חושב שום מחשבה בשעת אכילת המן. ופנה להמסובים שיענו על שאלתו, וכולם שתקו. אמר החפץ חיים אני אגיד לכם, "בלי מחשבה אין לו שום טעם" – "אז מ'טראכט נישט, האט עס קיין טעם נישט", שדבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה…
משל למה הדבר דומה? ללומד תורה ונותן דעתו על מה שלומד ומתעמק במחשבתו להבין דברי התורה, אז מרגיש את המתיקות שבתורה, ולפיכך מברכים מדי יום ביומו ״והערב״. אבל אם יושב לפני הספר וממלמל מילים בעלמא בלי שום התעמקות המחשבה, אין ללימודו שום טעם.
ואח״כ הוסיף, וכן יהיה בביאת המשיח:
אם יתן האדם את דעתו לראות התגלות מלכות ה' ירגיש טעם מתוק שאין כמוהו, אבל אם לא יתן דעתו על זה, אז תבוא הגאולה והוא לא ירגיש כלום. וסיים החפץ חיים דבריו במילים אלו – כענין שנאמר ״ונחשב לכם תרומתכם׳ (במדבר יח כז), ושתק ולא ביאר דבריו. אמרתי בלבי – הוסיף הרב שוואב, שכוונתו, כי הקדושה של דבר רוחני תלויה במחשבת האדם, ואנו לומדים זאת מההלכה שדרשו בגמרא בביצה (יג:) מפסוק זה שהתרומה ניטלת במחשבה, שנותן עיניו בצד זה שכאן היא תרומה על שאר הכרי, אז מותר לו לאכול מן הצד השני, מה שהיה אסור לו באיסור טבל לפני כן [עיי״ש ברש״י], וכל זה נעשה ע״י פעולת המחשבה לבדה.
(מאיר עיני ישראל ח"ג)