מספר הגאון רבי אליעזר פלטיאל רויטבלאט זצ"ל בספרו 'אלקי אבי בעזרי'
בשלהי קייטא דשנת תש"ה, כשימים הנוראים היו ממשמשים ובאים, התחלתי לחפש מקום גדול להתפלל שם בציבור וגם טיכסתי עצות האיך להודיע לכל היהודים אודות מקום התפלה, ושאר ענינים, כגון שלא יבואו כמה יהודים בפעם אחת כדי שלא יפל עליהם חשד ושאם יראה אחד או שירגיש שאחד עוקב אחריו, לא יכנס למקום התפלה, רק אחר זמן מה ינסה לבוא עוד הפעם, כי יכול להיות שהלה הולך אחריו בתור שליח של ה'ענקעוועדע' [נ.ק.ו.ד.] לרגל אחרינו ולמצוא בית תפילותינו, ועוד ענינים שהוצרכנו לומר להם כגון האיך להתנהג בשעת התפילה או בשעה שיוצאים מבית התפילה, ושאם יחטפו את אחד, שהוא ב'בל יגיד' על האחרים ובוודאי על המארגן את התפילה וכו' וכו'.
השו"ב הרב הגאון רבי ישראל בלעכער זצ"ל הי' עמו ספר תורה קטן, וגם שופר רכשנו שם, אבל הסכנה היתה גדולה שלא ימצאו המשטרה ויאסרו אותנו, ואי אפשר הי' לי לילך מבית לבית ולהגיד להם שמא יתוודע הדבר שהייתי המארגן להתפלל בצבור, שהוא מן המרידות הכי גדולות. ולא יכולתי לשית עצות בנפשי, חשבתי והרהרתי עד שחנן אותי השי"ת מה לעשות – היות שמנעלי היו קרועים וגם מעילי הי' קרוע, החלטתי ליכנס אל מקום שמתקנים המנעלים ולישב שם עד שיתקן אותם, ובדרך זה אדבר עם כל העובדים שם את כל הדברים ולא יחשדו אותי כיון שאני צריך להמתין שם עד שיתקן את מנעלי, וכן אעשה גם אצל החייטים לישב שם עד שיתקן את המעיל שלי ובינתיים אדבר עמם. וכך עשיתי ומסרתי לפניהם את כל הפרטים וגם עוד דברים נחוצים מעניני יהדות.
והנה תמיד נזהרתי מאד מלעסוק בדבר אשר ירגיז את הממשלה, כי הייתי נרשם אצלם כמו 'שה השחור', שווארצע שעפסל' [=כבשה שחורה], וכל מה שקרה הייתי אני אשם בדבר והכל הי' על חשבוני, כגון אם אחד לא הלך יום אחד לעבודה – כבר אמרו שזה מעשי ידי, באשר הם ידעו שיש לי השפעה גדולה על היהודים, והוצרכתי להזהר מהם. אך עכשיו בלית ברירה, כי היינו במקום שאין אנשים, לכן השתדלתי להיות איש והייתי מוסר נפשי להציל נשמות בני ישראל שרוצים לשפוך לבם לפני הבורא ב"ה ועוררתי אותם שלא ישכחו מן הימים טובים ושיבואו להתפלל ולשמוע תקיעת שופר, אף על פי שהי' סכנה גדולה, כי הלא יראו שלא באו היהודים לעבודתם ביום ההוא. את הכל ארגנתי ב"ה על צד היותר טוב והכל הי' הולך על נכון.
יום ראשון של ראש השנה עבר עלינו ב"ה טוב, אולם ביום השני של ראש השנה בתפילת מוסף, כשאני התפללתי ותקעתי בשופר, נכנס פתאום אורח בלתי קרוא והרגשתי שקרה איזה דבר, כי כל המתפללים נאלמו דום, וראיתי שאצל הדלת עומד אדם אחד בלי טלית ופניו אל הדלת.
חשבתי שהוא שליח מן הענקעוועדע, כי האנשים שעמדו עד עכשיו אצלי רחקו ממני וכאילו רוצים לברוח, אבל האדם האורח הבלתי קרוא עמד בפתח ונתייראו לקרב עצמם לשם. ברם לא נתפעלתי הרבה ולא הפסקתי, והמשכתי ותקעתי בשופר והתפללתי להשי"ת שלא יאונה לנו כל רע.
אחרי שגמרתי לתקוע בשופר יצא האיש ההוא והלך לו. כשגמרתי כל התפלה שאלתי מי היה האיש שנכנס, ואמרו לי שזה הפראצידאטל – המפקח, שנכנס ממש בעת תקיעת שופר והסתכל עלינו ותיכף הפך פניו אל הדלת, וכך עמד עד שגמרתי לתקוע בשופר ואז יצא והלך לדרכו. וגם אמרו לי שהי' נראה עליו שהי' בוכה בשעה ששמע קול השופר, כי כמה פעמים וגם לפני שיצא הוציא מכיסו מטפחת וניגב את עיניו, ועל כן הפך את פניו לצד הדלת, ובשעה שיצא לא החזיר את פניו לראות מי הם הנמצאים והמתפללים.
תיכף אחר ראש השנה נתקיים משפט על שנעדרנו מן העבודה וחיל ורעדה אחזתנו מה יהי' סופנו במשפט. ואחר כך הודיעו לנו העונש, שפחתו מתשלום כל העובדים אחוזים, דהיינו רביע השכר למשך של ששה חדשים. וזה הי' עונש קל מאוד והודינו להשי"ת על הטוב אשר גמלנו ששלמנו כופר תחת נפשנו ולא שלחו אותנו למרחקים.
וגופא דעובדא הכי הוי. לאחר זמן מה התחילו כמה מן המתפללים להתחבר עם המפקח וגם עשו לו מלבושים חדשים ומגפיים חדשים, וגם הוא התחבר עמהם. בהזדמנות אחת סיפר להם האיך שבא על עקבותינו בראש השנה שעבר, שבבואו ביום ראש השנה לבית החייטים ולא מצא שם שום עובד יהודי, והם העובדים הטובים ביותר. הלך לבית המנעלים וגם שם לא מצא שום יהודי, והמתין בחוץ איזה זמן כי אולי קרה עמהם איזה דבר והתאחרו לבוא ועוד מעט ויבואו. אחרי שהמתין איזה זמן ולא הגיע אף יהודי אחד, הבין כי מקרה אחד לכולם ונזכר שבימים אלו בסעפטעמבער צריך להיות ראש השנה של היהודים, והבין שמטעם זה לא באו היום לעבוד עבודתם.
למחרתו כשראה עוד הפעם שאין היהודים באים לעבודתם, החליט בדעתו שיצא לחפש אותנו בין הרחובות ובין הבתים של היהודים, אולי יתוודע לו מקום בית תפילותינו. ועמד באיזה פינה שלא יוכלו לראות אותו משם ושמר היטב על כל הסביבה לראות אם ימצא יהודי הולך לאיזה בית. ובעמדו שם ראה יהודי אחד נכנס לאיזה רחוב ואחריו הולך יהודי אחר גם כן לרחוב ההוא, אז הבין שברחוב ההוא נמצאים כל היהודים, על כן הלך לפינת אותו רחוב במקום שלא יראו אותו והמתין לראות באיזה בית שברחוב אנו נמצאים, עד שבא יהודי ונכנס לאיזה בית ואחריו נכנס עוד יהודי לאותו בית שנכנס הראשון. ולא רצה להפריע את סדר תפילותינו, על כן אחר זמן מה נכנס לאותו בית שהתפללנו.
ותיכף כשפתח את הדלת התחלתי לתקוע בשופר, וקול השופר חדר ופתח לב האבן והזכיר את עצמו מן הימים הנעורים שלו כשהלך עם אביו לבית המדרש להתפלל, ומעיו המו עליו ולא הי' יכול להתאפק עוד ולכבוש את רגשותיו ופלגי מים ירדו עיניו, כי חלפו ועברו במחשבתו אימת יום הדין והפחד מימי ילדותו שהי' לו בשעת אמירת ונתנה תוקף. ורצה לברוח משם, אבל קול השופר לא הניח לו מלצאת והרגיש שנעשה דבוק להקרקע, שעמד שם כמו אסור בזיקים. ותיכף כשגמרתי התקיעות ברח מן הבית כדי שלא נסתכל עליו במצב זה שהי' נמצא בו, שהי' מאוד שבור ורצוץ.
וסיים את דבריו ואמר: חשבתי אז כמה מאושרים אתם שיש לכם על מי להשען ועל מי להאמין ואל מי לבכות ולהתחנן ולשפוך את מרת נפשכם ומצוקת לבכם, אבל אני האומלל מה יש לי עם חיי, הלא אנחנו חיים כמו בהמות בלי שום הרגש ואין דואגים רק על האכילה, כי חתיכת הלחם היא חיינו ועוד כוס יי"ש וואדקא שנוכל לשכור, וזהו תכלית שלנו. האם זה נקרא חיים? וגם חיינו תלויים לנו מנגד, כי מי יודע אם אחד מן הידידים לא מסר איזה דבר רע עלינו להממשלה ועוד מעט ויבואו אחרינו.
ועל כן קול השופר הפך אותי להיות לאיש אחר, ונשמתי שהיתה רדומה ומשותקת נתעוררה כמו משינת קבע. והתחלתי לחשוב האיך להציל אתכם ולא לענוש אתכם בעונשים קשים ובמשפטי אכזריות. ואמרתי להשופט שאין להעניש אתכם קשות כי אתם הטובים ביותר שלנו, והיות שזהו רק פעם הראשונה על כן נסתפק להעניש אתכם בתשלום העבודה, כי להפטר בלא כלום אי אפשר היות שבימים אלו לא הוצאתם התוצרת להמדינה כמו שהייתם צריכים.
וב"ה על החסד שעשה עמנו וזיכה אותי לעורר יהודי מתרדמתו ולהזכירו ביום הזכרון הזה שהוא יהודי ושיעשה חשבון הנפש באיזה מעמד הוא נמצא, ויקנא בנו שיש לנו אל מי להתחנן ולהתפלל, ודין גרמא שיחפש עילה להציל יהודים מעונשים הכי קשים.
כדאי להדגיש את מיקום הסיפור
אני מבין שהסיפור ארע במחנה עבודה ברוסיה