ביצה יב
כיצד המקושש היה יכול לכאורה לתרץ את מעשיו?
מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך
התורה מספרת על המקושש עצים ואומרת "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר טו לב). מילותיו הראשונות של הפסוק ־ ״ויהיו בני ישראל במדבר״ – טעונות ביאור רב, שהרי כל בר בי רב יודע שבני ישראל היו במדבר! אולם הגמרא במסכת שבת (צו:) ביארה שחטאו של המקושש היה שהיה ״מעביר ארבע אמות ברשות הרבים״. והנה מבואר בגמרא (שם ו:) שהמדבר היה נחשב לרשות הרבים רק כאשר בני ישראל היו בו, אך בזמן הזה ״אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי״ (רש״י). משום כך מדגיש הכתוב ״ויהיו בני ישראל במדבר״ ועל כן דינו כרשות הרבים, ומשום כך נגזר דינו של המקושש למיתה.
ובדרך חידוד נראה לומר, כי לכאורה היה לו למקושש לתרץ את מעשיו בכך שהואיל ו״מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת״ (שבת קלא:) ועצים ראויים לשמש כמכשירי מילה, וכמו שאמרו ״כורתין עצים לעשות כלי ברזל למילה״ (שם קל.) א״כ ״מתוך שהותרה לצורך [מילה] הותרה נמי שלא לצורך״ (ביצה יב.) והמטלטלם בשבת לא חייב מיתה. וכי תאמר ש׳מילה׳ נחשבת כדבר שאינו מצוי, וא״כ אין אומרים ״מתוך שהותרה״ בלא שכיח, וכמו שמצינו בפסחים (מו: סוף תוד״ה מתוך), הרי כבר מבואר בגמרא (זבחים צא.) שמצות מילה היא מצוה תדירה! אלא שאמרו חז״ל (יבמות עב.) ״מפני מה לא מלו ישראל במדבר, מפני שנשבה להם רוח צפונית״, ונמצא שבזמן המדבר לא היתה המילה נחשבת לתדירה, וממילא אין אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, והמקושש יהיה חייב מיתה. וזהו מה שהפסוק מדגיש ״ויהיו בני ישראל במדבר״ שאין נושבת בו רוח צפונית, וממילא לא היתה המילה מצויה, ולכן התחייב מיתה.״
(מתוקים מדבש במדבר טו לב ע"פ השאגת אריה)