ביצה ג
מדוע הגויים סופרים את היהודים?
דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכל שכן בדאורייתא
הגמרא בבבא מציעא (ו:) אומרת לגבי מעשר בהמה: "קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורין". אם אחד מהטלאים שכבר עברו תחת השבט ויצאו חוץ לדיר, חזר וקפץ לתוך הדיר והתערבב עם אלו שעדיין צריכים להתעשר, הדין הוא שכולם פטורים מספק. כי על כל גדי וגדי יש ספק שמא הוא זה שכבר עבר תחת השבט.
התוספות במקום (ד"ה קפץ) מקשים: מדוע אין כאן ביטול ברוב, מדוע לא יתבטל הגדי שכבר עבר ונפטר ממעשר ברוב הגדיים שעדיין חייבים? ואין לומר, ממשיכים התוספות, שהגדי הזה חשוב מצד "דבר שבמניין", ודבר שבמניין לא בטל ,שהרי הדין שדבר שבמניין לא בטל הוא רק מדרבנן, מדאורייתא גם הוא בטל ברוב, וכאן מדובר על חיוב מהתורה לעשר. התוספות לא עונים על שאלתם זו.
החידושי הרי״ם מתרץ את קושיית התוספות. הוא מחדש שאמנם בדרך כלל הדין שדבר שבמניין לא בטל הוא מדרבנן, אבל כאשר התורה ציותה למנות, כמו כאן שצריך למנות עשרה והעשירי קודש, הרי שהתורה עצמה החשיבה את המניין. אפשר לומר כי במקרה כזה דבר שבמניין לא בטל גם מהתורה, כי חשיבות המניין היא מהתורה.
גם הרא״ש, שדבריו מובאים בשיטה המקובצת (ב"מ שם), מתייחס לקושיית התוספות, והוא כותב כי רוב אינו ודאי, זה רק רוב. האחרונים (שו״ת החיים לר״ש קלוגר סי, תצז, שו״ת שואל ומשיב ח״ב סי׳ יח, ועוד) טרחו לבאר מה התכוון הרא״ש בדבריו, והעולה מדבריהם הוא כך: התורה חידשה דין ביטול ברוב באיסור והיתר, כגון חתיכת נבלה שנפלה בין חתיכות של שחוטה הרי היא בטילה. כאן, אין עניין של איסור והיתר אלא שהגדי כבר נספר, וכשהוא קפץ חזרה לדיר הוא משבש את המניין. מניין צריך להיות ודאי וברור, שכן זה כל עניינו ומטרתו, זה ראשון וזה שני וכו'. כאן, אולי הגדי הראשון שיצא הוא זה שכבר נספר, ואם כן השני הוא בעצם הראשון. מניין לא יכול להתבטל ברוב כמו שאיסור בטל ברוב היתר.
(המה ינחמוני)
פעם נסע החדושי הרי"ם עם כמה מחסידיו ובדרך עמדו כמה ערלים צעירים שספרו בקול את בני החבורה שעברה לפניהם. הביט הרבי ואמר: בפרשת במדבר מסופר על ציווי ה' למשה לספור את בני ישראל, ומדוע נצטווה כך, כי כשבני ישראל יהיו מפוזרים בין העמים לא יתבטלו ביניהם מפני שכלל אמרו חז"ל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל' ואפילו הערלים יחשיבו את עם ישראל בכך שיספרו אותנו.
(שבת טיש)