סוכה לט
למי נאה ויאה המחלוקת?
משה שפיר קאמרת
בסיום למסכת ברכות נשא דברים הרה"ג פה מפיק מרגליות הרב פנחס פרידמן שליט"א, וציטט את דברי הגמרא בסוף המסכת: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' (ישעיה נד יג), אל תקרי בניך אלא בוניך. 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' (תהילים קיט קסה). 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך' (תהילים קכב ז-ט). 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כט יא)".
הנה מה טוב ומה נעים, בסיום למסכת הראשונה בש"ס מסכת ברכות, להתבונן ולהשתעשע בדברות קדשו של רבינו ה"חתם סופר" (דרשות ח"א דף קפג טור ב), שפותח לנו שערי אורה בביאור מאמר נשגב זה בלשון קדשו:
"אמרו חז"ל 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', והכוונה הנכונה בזה, דהנה כי כל המדות נבראו מאת הבורא יתברך שמו, מדות הבושה והעזות, הגאוה והענוה, והשלום והמחלוקת, ואי אפשר לעולם בלי שום מדה מהמדות, ואי אפשר לומר שתעקר מדה אחת מכל וכל, אך ראוי להשתמש בהם במקומות הראויים.
והנה המחלוקת נאה ויאה לעוסקי בתורה ופלפולה ועולים בהר ה' ומקום קדשו, זה יאמר לפי שכלו וזה לפי שכלו, עד כי יכריח אחד את חבירו להעמידו על האמת כמחלוקת שמאי והלל, ועל ידי זה לא יהא אחיזה לקליפה לגרום מחלוקת בעולם וכו', ועל דרך זו מרבים שלום בעולם, שמחלוקותם גורם הסתלקות אחיזת הנחש הקליפה.
אמנם בשעה שמתעצלים מלעסוק בתורה ופלפולה ושלום ביניהם, מתעוררים תאוותם ואינם מסתפקים במה שיש להם, ולבם פנוי לפנות אחרי הבלי העולם הזה ופיתויו, ומתקנאים איש ברעהו, והנחש מתגרה להרבות מחלוקת ביניהם, כי אי אפשר לעולם בלא מדה זאת, וכיון שלא תמצא בקדושה על כרחך תמצא בטומאה".
על פי יסוד נשגב זה מפרש ה"חתם סופר" מה שדרשו במדרש (בראשית רבה סה כ) מקרא שכתוב (בראשית כז כב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו הידים ידי עשו". כי בשעה שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות מתוך פלפולא וריתחא דאורייתא שמפלפלים זה עם זה בתורה, אין ידי עשו שולטות להילחם עם ישראל.
בדרך זו הוא מבאר השורש של מלחמת עמלק, כמו שכתוב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז ח), ודרשו בגמרא (סנהדרין קו.) "ברפידים – ברפיון ידים, שרפו ידיהם מדברי תורה". לפי האמור הכוונה בזה, כי מאחר שנתעצלו ישראל ורפו ידיהם מלפלפל ולהילחם בדברי תורה: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", נתנו בזה כח לסטרא אחרא להילחם עם ישראל.
לפי זה הוא מפרש כמין חומר מה שכתוב בהמשך הפסוקים (שם יז יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". על פי מה שמצינו בגמרא (ב"ק צב.) כי עצמותיו של יהודה היו מגולגלים ארבעים שנה במדבר, ולא היה יכול לבוא אל מקום מנוחתו בגן עדן, על שאמר ליעקב אביו "אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" (בראשית מד לב). עד שהתפלל משה שיכנס לגן עדן, ועדיין לא היה יכול לפלפל עם החכמים בגן עדן, התפלל עליו משה "ידיו רב לו" (דברים לג ז), שיוכל לפלפל עם החכמים בתורה.
מבואר מזה כי הביטוי "ידיו" רומז על הכח לעסוק בפלפול התורה. והנה ידוע כי בכל תלמיד חכם יש ניצוץ ממשה רבינו, כמו שמצינו בגמרא שנהגו האמוראים לומר זה לזה (שבת קא: סוכה לט. ביצה לח:) "משה שפיר קאמרת". הנה כי כן זהו רמז הכתוב: "והיה כאשר ירים משה ידו", כאשר התלמיד חכם שנקרא משה ירים את "ידו" בפלפולא דאורייתא להילחם מלחמתה של תורה, "וגבר ישראל", כי על ידי זה הם מחלישים כח המלחמות שמצד הקליפה. "וכאשר יניח ידו", שאין תלמידי חכמים עוסקים בפלפולא ומלחמתה של תורה, יש חס ושלום כח לסטרא אחרא להילחם כנגד הקדושה, "וגבר עמלק" חס ושלום.
(עלון מתיקות הדף היומי)