סוכה לח
כיצד היציל הבבא סאלי את נוסעי הספינה מטביעה במצולות הים?
שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים
הגמרא (סוכה לז: לח'.) מסיקה: שמצוות נטילת הלולב, כשמה כן היא: משנוטלים את הלולב ומיניו ביד – יוצאים כבר ידי חובה! הנענועים הם רק "שיירי מצוה" – הם לא המצוה בעצמה אלא הדברים שמסביב. אבל עם כל זאת אומרת הגמרא: שסגולת הנענועים הם לעצור רוחות רעות וטללים רעים. וממשיכה הגמרא א"ר יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבילא, זאת אומרת: שיירי מצוה מעכבין את הפורענות!…
מסופר, על הרה"ק הבאבא סאלי זי"ע כשעלה בדרכו לארץ ישראל הפליג באוניה, התחוללה סערה עזה. היה זה בערב שבת קודש, והבאבא סאלי היה אז באמצע קבלת שבת, וברוב דביקותו בשבת ובקדושתה לא חש בתנודות האוניה המטלטלת בין הגלים הסוערים. רבינו היה נתון בשרעפיו, שרוי בעולמות עילאיים, אבל משמשו, חש היטב בטלטלת האוניה. בהחבא יצא מתאו ועלה לסיפון לחזות בגלי הענק המתנשאים לגובה בל יאומן, ומשתברים בקול רעש גדול בענני קצף בוהק. לפתע צדה עינו תכונה קדחתנית. הוא ראה את רב החובל מנחה את צוות המלחים בהכנת סירות ההצלה, והנוסעים המבוהלים חוגרים את חגורת ההצלה ונכנסים לסירות.
רב החובל הבחין במשמש, וצעק לעברו, כשקולו מתנשא מעל לרוחות השורקות ומשברי הגלים: "מהר, לך קרא לרבך, שיבוא מהרה. האוניה עומדת לטבוע, אנו עומדים לנטוש אותה בכל רגע!"
מיהר המשרת וחפז לתאו, כשהוא כושל עם תנודות האוניה. הגיע לתאו ומצא את רבינו בסיום התפילה. הודיעו בהתרגשות על הסכנה המרחפת. סיפר שהאוניה עומדת לטבוע, ונוסעיה נכנסו כבר לסירות ההצלה. ימהר הרב ויעלה עימו – רב החובל הזהיר שהזמן קצר, והסירות עלולות להפליג!…
אך רבינו נשאר שליו ובוטח, זיו פניו הקורן מקדושת השבת לא הועם, כל בהילות לא נשמעה בקולו כאשר שאל: "ההכנת את השולחן לסעודת השבת?" "כן", אמר המשמש והביט אל השולחן. הכל היה מוכן עליו, אבל בתנודות האוניה נפלו כל המאכלים והתגבבו בפינת התא…
"אם כן", אמר רבינו, הגש לי את היין ואת הכוס לקידוש. נקדש, וירחם ה'"! מבולבל ונבוך הושיט המשמש את כוס הקידוש, ומזג את היין ביד רועדת מפחד ומתנודות הספינה. רבינו החל לקדש, במתינות ובכוונה רבה, כמונה מעות, וכל מילה נראתה בעיני המשרת כנצח. שתה רבינו מכוס הקידוש, מסרה למשרת, ואמר: "עלה אל הסיפון, ושפוך את שארית היין שבכוס לתוך הים"!…
העיד המשמש: בו ברגע שהיין שבכוס נשפך לים – צללו אוזני מקול הדממה. הרוח שקטה לפתע, הגלים נחו מזעפם. הים שקט, נרגע, היה חלק כראי. האוניה התייצבה ושייטה כאילו היתה באגם. רב החובל, שעמד ליד סירות ההצלה, הבחין בנעשה. הוא רץ לעבר המשרת, תפס בזרועו, ותבע לדעת: "מה עשית לים, ששקט בין רגע מזעפו?" "לא כלום", אמר משה הקטן, תמה לא פחות, לא עשיתי כלום. רק ביצעתי את פקודת הרב!" "בא ונלך אל רבך", אמר לו רב החובל.
ירדו שניהם לתאו של רבינו. נכנס רב החובל בפחד ובמורא, הסיר את כובעו ביראת כבוד, קד לפני הרב ואמר: "איש קדוש וצדיק, נוסעי האוניה חבים לך את חייהם, בזכותך ניצלה האוניה וכל נוסעיה!" ענה רבינו ברוב ענוותנותו: טעית! בורא העולם הוא שהצילנו, ולו חבים אנו את חיינו, עלינו להודות לו על חסדו הגדול, ועל הנס שגמל עימנו"! הרי מה שעשיתי – המשיך הרב ואמר: הוא בסך הכל, לקחתי את אותו מעט יין שנשאר מהקידוש שבו אנו אומרים: "וינח ביום השביעי" ואת זה הוריתי לשפוך לים כדי שהים ידע ששבת היום והוא צריך לנוח!… עד כאן הסיפור המופלא!…
ומכאן אנו צריכים ללמוד, שאם זו סגולתם של שיירי מצוה, עד כמה היא סגולתה של המצוה עצמה! אלו הארבעה מינים שציונו הבורא לקחתם ולנענעם בחג הסוכות…
(עלון פנינים)