אותו היום ערב שבת היה, אחר חצות. אורח הגיע לעיירה 'שעדליץ' לשבות את שבתו. חיפש מקום לאכסניא לאכול וללון שם למשך השבת הקרובה. יהודים קדושים הם, ומחפשים כיצד להיטיב לאחריני, והפנו אותו לאיזה יהודי, שיוכל להכניס אותו לאש"ל מלא למשך יום השבת.
לאחר שנח מעמל הדרך, סידר את חפציו, ועשה את הכנותיו האחרונות לקראת שבת מלכתא המתקרבת ובאה. ברגעים האחרונים בטרם כניסת השבת, אחרי שסידר לעצמו בגדי שבת קודש, קיים את אזהרת חז"ל חייב אדם למשמש בגדיו בערב שבת, וחשב כדת מה לעשות עם צרור הכסף אשר באמתחתו, שהכיל בקרבו שטרות מדינה ומטבעות רבות, שביחד הגיעו לסכום עצום של חמשת אלפים רובל כסף, סכום עצום והון רב מאד לכל הדעות, שהצטבר מעסקאות שונות שעליהן עמל במשך חדשים רבים, לשמן נדד הרחק ממקומו ומולדתו ומבני משפחתו היקרים, כדי להרויח את פת לחמו.
לקח אפוא את צרור הכסף וביקש מבעל-הבית להניחו למשמרת בארונות ביתו, במקום משומר, הרחק מעיני הגנבים, עד לצאת השבת. בעל-הבית לקח ממנו את הצרור והחביאו היטב במקום משומר.
השבת עברה עליו בצל בעל האכסניא בהתרוממות רוח, בשמחה וגיל, בתפלות שבת בהתרוממות ובהתלהבות, ובסעודות שבת כיד המלך. במוצאי שבת קודש, אחרי שהבדיל על הכוס, הזדרז האורח ופנה לבעל הבית לבקשו שיחזיר לו את צרור כספו, כי ממהר הוא לדרכו וירט הדרך לנגדו.
אולם, לתדהמתו כי רבה, העמיד בעל האכסניא פני תם והתכחש לו לכל ענין הפקדון. "על איזה צרור כסף אתה מדבר? איני יודע על מה אתה שח, לא היו דברים מעולם"…
*
האורח נפל למבוכה, אחרי שבמשך השבת היה נראה בעה"ב כאיש הגון למאד, וכיבדו ביותרת הכבוד, ונהג עצמו כמנהג בעלי בתים חשובים, לא פילל שיפול בפח אצל איש נכבד כזה. מאידך ברור לו כשמש בצהרים שהפקיד את כספו אצלו…
לבו נפל בקרבו והוא החל להתחנן אצלו בדמעות שיחזיר לו את צרור כספו שהכיל 5000 רובל, שהפקיד אצלו בטרם התקדש ליל השבת… זהו כל הונו ורכושו, ומבלעדיו לא ירים את ידיו ואת רגליו…
בעל האכסניא המשיך לשחק את המשחק, וכמאמר העולם "ער שפילט דאס גוט", השיב לו בפני תם ובקור רוח: מה לי ולפקדונך, עליו אתה שח, כנראה השארת את הצרור באיזה מקום, ומרוב טלטולי הדרכים שכחת באיזה מקום השארת אותו, אבל איני זוכר שהשארת בידי סכום כסף…
אחרי דין ודברים זמן רב, ראה האורח שלא תצא לו שום תועלת מהוויכוח, והחליט לצאת לרחוב לטכס עצה ולהתייעץ באנשי העיר כדת מה לעשות באיש הזה, בספרו להם כיצד נפל כאן בפני שוקת שבורה…
אנשי העיר השתתפו בצערו וייעצוהו ללכת אל המרא דאתרא, ה"ה הגאון הצדיק רבי שמעון דוב אנאליק זצ"ל, הידוע בגאונותו הגדולה וגם בחכמתו המופלגת, אולי יוכל לחלצו ממיצר ולגלות את נסיון העושק.
*
הגאון הצדיק רבי שמעון דוב אנאליק זצ"ל – הרב משעדליץ, מגדולי וחשובי רבני פולין וליטא, שעוד בטרם מלאו לו ל"ו שנה כבר הופיעו ספריו 'אורח משפט' על שו"ע חושן משפט, וכן חיבר עוד ספרים רבים, ביניהם ספרו 'אמרי רש"ד' על תנ"ך, ועוד כתבי ידות רבים, שחלקם הגדול נאבד בשנות הזעם בימי מלחמות העולם, וחבל על דאבדין.
כידוע גידל אצלו את ש"ב ה"ה הרה"צ רבי יוסף קדיש קרישבסקי זצ"ל, לימים אביהם של אלפי יקירי ירושלים, ראש בית אב למשפחת 'קרישבסקי' המפוארה בירושלים, אותו גידל בנעוריו בליטא אחרי שנתייתם מאביו רבי שלמה זצ"ל, ויהי לו לאב לרב ומחנך. בבחרותו שלחו ללמוד בראדין אצל מרן החפץ חיים זי"ע. רבי יוסף קדיש גם קרא לבנו 'שמעון דב' על שמו ולזכרו של הרב משעדליץ, אותו החשיב כאב על שגדל אצלו כבנו [ראה על כך באריכות בספר הנפלא 'יוסף קדישא'].
בצעדים זריזים פנה אל ביתו של הרב דמתא, וכשדמעות רותחות שוטפות את עיניו סיפר לו על עסק הביש בו נפל, כשהפקיד את מיטב כספו לשמירה בידי בעל האכסניא, וסמך על חזותו שהוא איש ישר ונאמן, ועתה אהה, נפל בפח, כשהלה מכחיש את הדבר בכל מכל כל.
הרב השתתף בצרתו, וחיזק אותו בדברי אמונה ובטחון, שהקב"ה בודאי ישלים חסרונו, ויחד עם זה החל לחשוב מחשבות כיצד לגלות מיהו הגנב ומיהו הנגנב, כשהוא נושא תפלה חרישית להשי"ת שיוכל לגלות את האמת שביניהם. אמנם המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא היו שם עדים ולא שטר, הכל היה בחפזון בערב שבת, כפי שמטמינין את החמין, וסתם קדרות רותחות הן בבין השמשות.
בעל האכסניא נקרא ללשכת בית-הדין.
*
בבית ההוראה, כבר ישב הגאב"ד לבדו, הדור בלבושו וכולו אומר אימה ויראת הכבוד. הרב ביקש לשמוע שוב את גירסתו של האורח, שחזר על דבריו הראשונים בלא שום שינוי כלל, ואחריו נתבקש בעל האכסניא להשיב על טענותיו. הוא הגיב ברוגזה קצת, שאין הוא יודע מה רוצה ממנו אורח זה, שבמקום להודות לו על האש"ל המלא שקיבל למשך יום השבת, בלא תשלום כלל, אוכל ומשתה כיד המלך, ומטה מוצעת מעוטרת בנוי וביופי להניח את גופו המיוגע מעמל הדרך, עוד בא עליו בעלילות שוא ובטענות משונות!
שני בעלי הדין נתבקשו לשבת בחדר הסמוך, חדר ההמתנה, עד שיעיין הרב בדינם כדת מה לעשות בכהאי גוונא. בתוך כך, שלח הרב שליח, באופן חשאי, לבית האכסניא לבדוק שם היטב בחורין ובסדקין אולי ימצא שם צרור הכסף. השליח עשה כפי שנצטווה, כנראה כבר הורגל במשימות כאלו, אך חזר כלעומת שבא, שאינו מוצא כלום בחדרי האכסניא.
לאחר כרבע שעה, שישבו שני בעלי הדינין, יצא הרב אליהם, כולו סוער ורוגש, ופנה אליהם באמרו שזה דין מסובך מאד, הוא אינו מוצא עדיין דרך כיצד לצאת מהסבך הזה, ישהו אפוא עוד מעט זמן בחדר הזה ויחכו בסבלנות, ובינתיים יעיין הרב בספרים כדת מה לעשות.
אחרי כרבע שעה שוב יצא הרב מחדרו, פניו להבים, ופנה אליהם שוב התנצלות שהדבר צריך עיון רב, ועוד מעט ישוב אליהם עם פסק הדין.
אחרי כמה פעמים שנשנה כדבר הזה, יצא הרב מחדרו, ואמר להם: "הנני רואה שענין זה קשה ומסובך עד למאד, כבר זמן רב שלא הגיע כזאת לידי, ואולי היה מוטב שאתייעץ בענין הזה עם חברי הדיינים, אבל עד שיגיעו, בואו ונראה יחד כיצד נוכל להיחלץ מהסבך הזה. בואו אתם לשתף פעולה עמי.
המשיך הרב ואמר: "בואו וננסה להחליף תפקידים, כך אוכל לראות כעומד מן הצד כיצד לדון במעשה כזה. דהיינו", הסביר הרב בפנותו לבעל האכסניא, "אתה תשמש לכמה רגעים במקומי, בתפקיד 'הרב'; אני אכנס ואלך במקומך לייצג את 'בעל האכסניא', כך אוכל לראות את הסיפור מזווית אחרת, בלי חשבונות אחרים".
תוך כדי הדברים, כדי לשבר את האוזן ולהמחיש הדברים ביותר, ניגש אליו הרב, הסיר את מגבעתו ושם במקומה על ראשו את הכובע הרבני הנכבד שלו עצמו…
והנה, שוד ושבר! 'שפיכות דמים'… תוך כדי שהרים הרב את מגבעתו הרחבה של בעל האכסניא, החלו ליפול עשרות שטרי כסף, שנתפזרו על פני החדר, וגם מטבעות שצלצלו בעצמה על הרצפה… פניו של בעל האכסניא האדימו מרוב בושה, אזיל סומקא ואתא חיוורא!!!
שַׁמשֵָׁי וגבאי בית הרב שנכחו בחדר, מיהרו לאסוף את הכספים הרבים שנתפזרו, בדקו ומצאו שהם מגיעים פרוטה לפרוטה לסכום של "חמשת אלפים רובל כסף"! רובל אחד לא נעדר!
הרב מיהר בחכמתו לסלק מיד הכספים לידי האורח, ולסגור בחשאי את הדין-תורה. סוף סוף בן ישראל הוא ואסור לביישו שלא לצורך (עי' רש"י עה"פ כי קללת אלקים תלוי בפרשת כי תצא). לשמחתו של האורח לא היה קץ, כשהוחזר כספו שהושג בעמל רב.
*
חכמתו של הרב הדהדה בכל רחבי העיר שעדליץ רבתי. הבריות החלו ללחש ביניהם כי 'רוח הקודש' מרחפת בביתו של הרב, וכי מהיכן ידע שהכסף נמצא בכובעו של בעה"ב, אם לא ברוח הקודש, וזו היא שעמדה לו לפעול בחכמה ולהגיע אל כובעו!
כשהגיע הדברים לאזניו של הרב, ביטל את הדברים מכל וכל, נענה ואמר: לא נביא אני ולא בן נביא, אין כאן לא רוח הקודש ולא נביאות, אלא גמרא מפורשת יש לי: הגמרא אומרת בפרק אלו מציאות, "אמר רבי יצחק, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". האדם נזהר מאד בכספו, וממשמש בכל שעה בארנקו או בחבילת הכספים שבכיסו לבדוק אם הוא עדיין נמצא שם. על פי זה נהגתי, נכנסתי בכל רבע שעה בתואנה של 'דין מסובך', כדי לבדוק במעשיהם של בעלי הדין, ושמתי לב שבעל האכסניא ממשמש בכל העת בכובעו, ואמרתי לעצמי שבודאי מונח הכסף בכובעו, ועל כן השתמשתי בתחבולה להרים את כובעו, ומיד נתגלה הכל!!!
מאותו מעשה והלאה נתרומם יותר כבודו של האב"ד דמתא בכל העיר שעדליץ, ובני העיר כיבדוהו ביותר, ונתקדש שם שמים על ידו.
(אור לישרים, גליון קנין תורה, מפי הג"ר יוסף קמינצקי שליט"א, ששמע מאביו הגאון רבי נתן זצ"ל, בן לאותו גאון וצדיק רבי יעקב קמינצקי זצ"ל. ייש"כ לידידינו המלמד הותיק הרה"ח ר' נתנאל קרישבסקי שליט"א, ב"ר ראובן זצ"ל, ב"ר משה לייב זצ"ל, בן הגה"צ רבי יוסף קדיש זצ"ל, שהמציא לנו את הסיפור מפיו של ר' יוסף הנ"ל. [הובא ע"י הרב פנחס זרביב, מכון למעשה]).