סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:
אברך בא, והציג עצמו. הוא מתגורר בבני ברק, ומכהן כרב בית כנסת ברמת גן הסמוכה. ביום שלישי הם עומדים לערוך סיום מסכת ליד שולחנות ערוכים. "סעודה לגמרה של תורה" עם תזמורת כדת וכדין, ומבקש שאבוא לדבר לכבודה של תורה.
נו, ודאי. אם ירצה השם, בלי נדר. איזו מסכת מסיימים? אני מתעניין.
"תענית", הוא משיב.
נו, באמת, כזה טררם, סעודה ותזמורת ונאומים, על שלושים דפים שרובם אגדתות, אחת הקטנות והקלות שבמסכתות?! מילא, מסכת שבת על למעלה ממאה וחמישים דפיה, והלכותיה החמורות. כתובות על מגוון נושאיה, יבמות על חשבונותיה, מסכתות מסדר קדשים. אבל תענית?!
ובמשך כמה זמן למדו את המסכת?
"במשך שבע שנים".
שומעים אתם? שבע שנים!
שיעור חדשי? אני שואל בנימוס. גם אז, בשבע שנים יש כתשעים חדשים. שני שליש עמוד לשיעור, ועוד אגדתות – "לא", הוא עונה, "שיעור שבועי".
שיעור שבועי? ועל זה עורכים מסיבה?! עצרת התעוררות היה צריך לעשות! בשבע שנים יש למעלה משלוש מאות וחמישים שבועות. במסכת יש שלושים דפים. הוה אומר, עמוד בשישה שיעורים, חודש וחצי. ממש כמו בישיבות!
ואז הוא אומר לי: "כן, השיעור ניתן בשבת, לאחר התפילה במשך כעשר דקות בלבד"
– והתמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה. יהודים טובים באים לתפילה, שומעים קריאת התורה ומתפללים מוסף. בבית מחכים. החמין על הפלטה, ויש לנוח מעמל השבוע. ונשארים לעוד עשר דקות, לשמוע כמה שורות מענינות, הרבה סיפורים ואגדתות. ובכל פעם לומדים חמש עד שבע שורות. וכך, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. ושנה אחר שנה – ומסיימים את המסכת.
ודאי שאני בא! לא זו בלבד, אף אומר 'הדרן' על המסכת!
כמה שמח.
הגעתי, ואור בעיניים. עשרות יהודים מסבים לשולחנות ערוכים, שמחים בשמחת התורה, והתזמורת מרעישה. האברך ערך את הסיום ואחד המתפללים אמר את הקדיש והכל איחלו "מזל טוב" – ממש "יום חתונתו, זה מתן תורה".
– וקמתי לדבר.
מסכת תענית מסיימת בשתי מימרות. האחת שייכת למשנה האחרונה במסכת, שבט"ו באב וביום הכפורים בנות ירושלים היו יוצאות ומחוללות בכרמים. ואמרו בגמרא: תנא, מי שאין לו אשה, נפנה לשם. תנו רבנן, יפיפיות שבהן אומרות תנו עיניכם ביופי, מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה, מכוערות שבהן אומרות קחו מקחכם לשם שמים.
והמימרא השניה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו. שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה [ובכל מקום שנאמר "זה", יש בו גלוי כהוראה באצבע: החודש הזה לכם, זה קלי ואנוהו, וזה מעשה המנורה, ועוד] קוינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה, ט). וכתב מהרש"א: "מפורש במפרשים שהוא דבר סוד".
אין לנו עסק בנסתרות. אבל יש להבין, מה ענין המימרה הזו לכאן. קשה לומר שכל הענין הוא הסמכת 'מחול' ל'מחול'.
אסביר לכם, אבל אפתח בסיפור –
מעשה ברופא חרדי מגרמניה, יהודי טוב, מקפיד על קלה בחמורה ומקדש שם שמים בכל הליכותיו, ששמע על עולם התורה הפורח בליטא. הסתקרן. מצא ממלא מקום ויצא לחופשה קצרה. נסע למרכזי התורה ועינו לא שבעה מראות: מאות מאות בחורים השקועים בריתחא דאורייתא ומתנצחים בסוגיות שאינו מכיר, במסכתות שמעולם לא למד. סלבודקה ומיר, גרודנא וטלז, קמניץ וקלעצק, פוניבז' וראדין.
חלשה דעתו. נכנס אל הכהן הגדול, רבם של ישראל, ה"חפץ חיים" זצ"ל, הציג עצמו ושאל בדכדוך: "רבי, מה אני לחיי העולם הבא!"
"תנוח דעתך", ענהו הצדיק, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא!"
"כן", התמרמר, משנה זו אף הוא יודע. "אבל איזה חלק יהיה לי?! עד עתה שמחתי בחלקי, מי ידמה לי ומי ישוה לי. רופא חרדי, שומר תורה ומצוות, עוזר לאנשים כפי יכלתו, מרפא מדוים ומאריך חיים. משתתף בשיעורי תורה ופעיל בעניני הקהילה. מחנך בניו בדרכו וסולל נתיבו ל'מזרח' בגן העדן. אבל עכשיו, כשהתודעתי לעולם התורה התוסס, לממיתים עצמם באהלה של תורה, מרבים תורה ומרבים בה חיים, עכשיו רואה אני למי יגיע באמת גן העדן!"
כשראה את גדולי ראשי הישיבות וענקי המשגיחים, התמזער בעיניו כל כך, התגמד והתאפס. איפה ישבצו אותו שם?!
הביט בו ה"חפץ חיים" ואמר: "יתכן, בהחלט יתכן, שתהיה שכני בגן העדן!"
הוא – שכנו של ה'חפץ חיים'?! אבל ה'חפץ חיים' איש אמת הוא, ואינו חומד לצון. ודאי לא עם אדם שבור לב! ובכל זאת, איך יתכן? ה'חפץ חיים' עם כל ידיעותיו וגאונותו, ה'חפץ חיים' עם כל זכויותיו וצדקותו, ה'חפץ חיים' עם ספריו וזיכוי הרבים שלו! נשמע מופקע, האין זאת?!
"אסביר לך", אמר לו ה'חפץ חיים'. והמקור – כמו כל דבר בעולם – הוא מן התורה. הכתוב אומר (בראשית ב, ט): "ועץ החיים בתוך הגן" – גן עדן. "עץ החיים" הוא חיי הנצח בגן העדן. "בתוך" – בתווך. היינו באמצע הגן (תרגום, ורש"י). ויש להבין מה משמיענו הכתוב בכך שעץ החיים היה באמצע הגן? ואם היה בצידו, מה?
אבל דבר גדול השמיענו: הגדרת נקודת אמצע העיגול היא, שהמרחק אליה שווה מכל נקודה בהיקפו. ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום. "כך גם 'עץ החיים' בגן העדן, חיי הנצח בעולם הרוחני – דרכך אליהם אינה ארוכה יותר מדרכי!" – אמר לו ה'חפץ חיים'.
"הלא תבין, אותי נטעה ההשגחה העליונה בליטא, העניקה לי חינוך בוילנה, הפגישה אותי עם רבי ישראל מסלאנט, נטעה בי את המחשבה לכתוב ספרי הלכה ומוסר בענין שמירת הלשון. נתנה לי את הכלים, את הכשרונות וההזדמנויות, והייתי ל'חפץ חיים'. ואותך שתלה ההשגחה העליונה בגרמניה, וניתן לך חינוך 'תורה עם דרך ארץ', והיית לרופא חרדי המקפיד על שמירת המצוות ועוזר לבריות ומקדש שם שמים ומקדיש עתים לתורה – ומכל אדם אין דורשים, אלא כיכלתו! כמה נפלא!
והיכן ראינו כעין זה? בבנות ישראל, שכולן יוצאות ומחוללות בכרמים, כולן לבושות בגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש מי שאין לה, וכולן מכריזות על ידן. היפות ומעלתן, המיוחסות ומעלתן, אף המכוערות אינן שותקות, מחפשות מי שיקח מקחו לשם שמים. ומה' אשה לאיש (מועד קטן יח ע"ב), כולן ימצאו זווגן – לפיכך הסמיכו לזה את המימרה השניה, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, דהיינו עיגול. והוא כביכול, במרכז. וכל אחד מהם עומד במקומו שלו במעגל: ל'חפץ חיים' מקומו שלו, ולרופא מקומו שלו. וכל אחד מורה באצבעו למרכז, כולם קרובים במידה שווה, כולם עובדים לקל אחד.
וזאת בתנאי אחד – כמו שאמר ה'חפץ חיים' – שכל אחד עושה כיכלתו! מקיים המצוות כיכלתו, מקדש שם שמים בסביבתו כיכלתו, ולומד תורה כיכלתו! האברך יכול ללמוד יומם ולילה, וחייב ללמוד יומם ולילה. העובד יכול ללמוד משנה בבוקר, שיעור בערב, וחייב ללמדם. אבל גם לאברך וגם לעובד יש 'כיסי אויר' קטנים, רווחים זעירים 'בין הזמנים'. חמש דקות פה, חמש דקות שם. מה אפשר כבר לעשות בחמש דקות. נותנים להם להתאדות. מה אפשר לעשות?!
אתם הראיתם – אמרתי לציבור – אתם הוכחתם מה ניתן לעשות! בעשר דקות בכל שבת, עשר דקות בלבד, ולבסוף מסיימים מסכת!
איזו מסכת מתחילים כעת ללמוד, שאלתי את הרב.
"מסכת ביצה", ענה. מסכת לא קלה.
אז יש לי הצעה, אמרתי. מעכשיו, שתים עשרה דקות!
חמש עשרה! קראו מהקהל.
אשריהם ואשרי חלקם! כשיסיימו, נכין 'הדרן'…
(והגדת, הובא בגיליון 'אגעדאנק)