סוכה כח
אם גדלות התלמיד 'כל עוף שפורח עליו מיד נשרף' במה התבטאה גדלותו של הרב?
כל עוף שפורח עליו מיד נשרף
מן הפסוק: "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו ב) נלמד, בדרך דרש ורמז, שלא יפגע אדם בזולתו מתוך רוב דביקותו ודקדוקו בהידור המצוות!
כלומר: אם אש עבודת ה' יוקדת באדם, עליו להזהר שתהיה יוקדת "בו" – בתוכו פנימה, ולא כלפי חוץ באופן שתפגע באחרים. וכדוגמא לכך מביאים את מה שסיפרו חז"ל בגמרא (סוכה כח) על תלמידו של הלל הזקן, יונתן בן עוזיאל, שבשעה שישב ועסק בתורה, כל עוף שפרח מעליו מיד נשרף. ונשאלת השאלה: אם כך גדולתו של התלמיד, במה התבטאה גדולתו של הרב [הלל הזקן]? אומר השפת אמת, גדולתו של הרב באה לידי ביטוי בכך שעוף הפורח מעליו לא נשרף כלל, שכן האש היתה יוקדת בקרבו פנימה, ומבחוץ לא היה הדבר ניכר… (עפ"י מש"ת)
בוידוי של רבינו ניסים גאון (בתפלת יום כיפור קטן) אומרים "את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי" ואמר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: מזה שהקדים, "אשר התרת אסרתי"… לפני "אשר אסרת התרתי" יש ראיה שיותר חמור לאסור את המותר מאשר להתיר את האסור. וכל כך למה? משום שלאסור את המותר יש יותר פגיעה בזולת…
אך עדיין נשאלת השאלה: בשלמא מובן החטא כשמתירים את האסור. אך איזה חטא יש כשאוסרים את המותר? [כשאוסר רק לעצמו].
וכבר תמה כיוצא בזה המגיד מדובנא על הבנת האזהרה בתורה: "לא תוסיפו על הדבר הזה אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". בשלמא "לא תגרעו" מובן שאסור שהרי אינו מקיים מה שנצטוה, אבל מה יש בכך שמוסיף על המצוה?
אלא התשובה היא, שאם בדבר אחד עושה כפי שמחליט הוא מדעתו ומוסיף על מה שמצווה, מה ימנע ממנו להחליט מדעתו להתיר את האסור, שהרי "דעתו היא הקובעת", ובזה כבר פרק מעליו את עול ציווי התורה.
והגרמ"ש שפירא זצ"ל ביאר באופן אחר את חטא האוסר את המותר, וכמוהו כל המחמיר על עצמו כשאינו ראוי לכך, כי בכך מסתכל על זולתו שאינו מחמיר כמוהו, כעבריין. והוא מבטלו לגמרי. וזה מה שגורם לו להמשיך ולבקר גם את גדולי ישראל שלא נוהגים בחומרות האלו שהוא נוהג. [או באיסורים שהוא ממציא].
בפרשת שופטים (דברים כ ה) נאמר שהכהן מדבר אל העם: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה" וגו' וכן: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו וגו' וכן: "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה" וגו'. ועל זה האחרון כתב רש"י (שם כ ז): "שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות"
ותמוה: מדוע המתין רש"י לפרש כן רק במקרה הזה של "ארש אשה" ולא הקדים לכתוב כן בפסוקים של בניית בית ונטיעת כרם? וביאר כ"ק האדמו"ר מסטאמר – רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, שבשלמא אם היה מתייצב למלחמה אף שבנה בית חדש ונטע כרם, והיה מוכן להלחם ולהפקיר נכסיו אלו, היה אפשר עוד לקבל זאת, כי עשה זאת על חשבונו…
אבל כשארס אשה ורוצה לגרשה כדי להתייצב למלחמה, את זה לא התירה לו התורה כי מסירות זו שמחמיר על עצמו זה בעצם על חשבון צערה של האשה. ולכן רק בזה כותב רש"י שאם לא ישמע לדברי הכהן לשוב לביתו כדאי הוא שימות, שכן אין כל ערך למעשהו כשזה על חשבון הזולת.
(איש לרעהו)