סוכה כה
מדוע הסתובב החפץ חיים במשך שלושה לילות בקור ובשלג?
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם
בפרשת בהעלותך מובא דין פסח שני, ומספרת התורה: ״ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל״(במדבר ט ז). ומגלים לנו חז"ל (סוכה כה.), כי אותם אנשים היו— ״נושאי ארונו של יוסף״. ובספרי (במדבר פס"ח) נאמר ״ויאמרו האנשים ההמה אליו— מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות״.
היכן יש רמז בתורה כי היו אותם האנשים, כדברי הספרי— ״בני אדם כשרים וחרדים על המצות״.
לשם כך עלינו לעיין בהמשך דבריו של המדרש: ״למה נגרע— אמר להם משה: אין קָדָשִׁים קרבים בטומאה. אמרו לו: אם קדשים שיש להם אחריות קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יקרבו?! אמר להם: אין קדשים נאכלים בטומאה. אמרו לו: אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים. אמר להם: לא שמעתי! ״עמדו ואשמעה…״— כאדם שאמר אשמע דבר מפי רבי…״
כאשר אנו עוקבים — אומר הגרד״מ רובמן זצ״ל בספרו ״זכרון מאיר״ — אחרי הדין ודברים שבין האנשים שהיו טמאים לנפש אדם לבין משה רבינו, אנו מבינים היטב מדוע זכו לתואר ״כשרים וחרדים על המצות״, בסרבם לקבל את דין הפטור מקרבן הפסח— שהרי היו מנושאי ארונו של יוסף, ואין קדשים נאכלים בטומאה— ובהעלותם טיעונים שונים כדי להתחייב במצוה—הוכיחו את חרדתם על המצות. אוהבי ה׳ אינם מבקשים להפטר מחיובים, אלא אדרבה, מחפשים הם דרכים כיצד להתחייב במצות!
(אבן ספיר)
בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד) מובא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל זקן החכמים של יהדות גרוזיה, שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה, למדתי פעם משמר בליל שישי במשך כל הלילה. עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי. בחוץ היה סוער מאד, קור ושלג שלא פסק לרדת. בעודי ממהר בדרכי הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב ומידי פעם מרים ראשו לעבר השמים, מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק הטיל בי פחד של ממש, וכמעט החלטתי לסור תיכף על עקבותי ולשוב לישיבה, אך בכל זאת התחזקתי והמשכתי הלאה. כשהתקרבתי, ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר מרן החפץ חיים. כשראני החפץ חיים גער בי בחומרה: "באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!"
רצתי מיד לחדרי, שהיה בבית אחותו של החפץ חיים, שהיתה מכלכלת אותי בכל, אצלה היה מקום אכסנייתי. בבוקר סיפרתי לה את דבר המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים.
"מדוע אתה מתפלא", תמהה האחות, "זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה".
גם במקרים בהם עשיית המצוה היתה בגדר אונס ממש, לא שמחו גדולי ישראל על הפטור מ'העול' כביכול שנקרה לידם, אלא המשיכו בכל עוז לחפש אולי תזדמן להם בכל זאת דרך לקיים המצוה – מגיד שהיו אנשים כשרים וחרדים על המצוות.
(דרשו – הרה"ג רבי בנימין בירינצוויג שליט"א)