הבחור שצריך בדיקה
וכדי לסבר את האוזן בדבר זה עד היכן הדברים מגיעים, יש לנו ללמוד ממה שאמר ה"חתם סופר" על בחור אחד שלא נתן קולו בבכי בעת אמירת תיקון חצות בישיבתו הרמה, שצריך לבדוק אחריו, האם לא נחמץ חלילה.
להתעלף מרוב צער
מספרים כי הגאון רבי יהושע לייב דיסקין בכל ימי שהותו בירושלים לא התפלל יותר מפעמיים על יד הכותל המערבי משום שצערו היה כה גדול, עד כי כאשר היה שב לביתו משם, היה נופל ומתעלף מרוב תוגה וצער. ואף כשהיה רואה את הכותל מרחוק היו זולגות מעיניו דמעות מרוב צער ויגון.
אברכים שכאלה
מסופר כי פעם היה הרה"ק רבי שלמה מקארלין אצל הרה"ק בעל התניא, היה זה בתשעה באב והלכו שני הצדיקים לבית הכנסת לשמוע מגילת איכה ולומר קינות. בביהכנ"ס ישב החסיד המפורסם רבי שמואל מונקעס מגדולי חסידיו של בעל התניא.
וברצונו של רבי שמואל שלא ירבו מדי בעצב מפני הסכנה השליך בובקע"ס על הקהל, ואחד מהם פגע ברבי שלמה, נענה האורח הרה"ק ואמר – בגלל אברכים כאלה חרב הבית. ולמחרת יצאו שני הצדיקים לטייל בין עצי היער, והנה הבחינו ברבי שמואל העומד עטוף בטליתו ושופך כמים ליבו בדבקות והשתפכות הנפש, נענה רבי שלמה ואמר – בזכות אברכים כאלה יבוא המשיח.
עד מחר יבוא המשיח
שח הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים, שפעם היה שכשאחד שאל את חברו למעשיו למחר, נענה לו חברו – "מחר כבר יבוא המשיח". "ואם לא יבוא", שאל החבר. "חלילה, אל תפתח פה לשטן", השיב לו הלה בבהלה.
להתעלות בעבודת הציפיה
וידוע שכל ימיו היה ה'חפץ חיים' עסוק בגאולה העתידה, ועמל לצפות ולהשתוקק אליה בכל ליבו. וכך מספרים שכאשר רבי איסר זלמן מלצר פגש את החפץ חיים לאחר מספר שנים שלא נפגשו.
התפלא רבי איסר זלמן לראות כיצד התעלה החפץ חיים בעבודת הציפיה לגאולה באותן שנים שלא ראהו. גם מסופר שלעת זקנתו של ה'חפץ חיים' הייתה שמיעתו לקויה והיה מבקש מאנשי ביתו שיסכיתו לשמוע האם נשמע קול הקורא על הגאולה ואז יזדרזו להעירו.
בכף הקלע למען הגאולה
ה'ישמח משה' אמר לעת זקנותו כי לא האמין שיגיע לגיל כה מבוגר ועדיין לא יזכה לראות בגאולה. והיה פעם בעת ההקפות בהושענא רבא, אמר – "רבש"ע אנא תגיע כבר קץ תשועתך כביכול, ואל תחשוב בי שאני חושש גם לטובתי, אדרבה, הנני מוכן שלא תהיה לנפשי ח"ו כל פדות וגאולה, מוכן אני להיקלע בכף הקלע ולהתענות בכל העינויים, ובלבד שלא יהיה צער לשכינה (רמתיים צופים, א"ר, פ"ד א"ז).
שעון מעורר שמחה
מסופר על הרה"ק הסבא קדישא מראדושיץ שנסע פעם עם חסידיו ועל אם הדרך התאכסן בבית אכסניה. מיד בהיכנסו לחדר שהוכן לו, התמלא הסב"ק בשמחה עצומה שהלכה והתגברה ככל ששהה בחדר.
ברצותו להבין את פשרו של דבר, קרא לבעל האכסניה וחקרו מנין לו השעון התלוי על קיר החדר. השיב בעל האכסניה כי פעם התאכסן כאן יהודי צדיק בשם רבי יוסף ומאחר שלא היה בידיו לשלם עבור האירוח, נתן בידיו את השעון הזה.
נענה הסב"ק ואמר – אכן נודע הדבר, הלא היה זה הרה"ק רבי יוסף מטורטשין בנו של רבינו הקדוש החוזה מלובלין, וכעת מבין אני את פשר השמחה – כי בדרך כלל משרה קולו של השעון עצבות, שהרי הוא מראה כי עתותיו ושנותיו של האדם הולכים ואוזלים ומתקרב הוא ליום מיתתו.
אולם שעון זה שהיה שייך להחוזה מלובלין מראה במחוגיו ומבשר שהנה חלף עוד רגע בדרך אל הגאולה, והנה מתקרבת העת של הנה זה עומד אחר כתלינו, לכן קולו של השעון הזה משרה שמחה רבתי, כה גדול היה אצלו הענין של צפיה לישועה עד שהשפיע הדבר עם הדומם, וזה ללמדנו בא כמה גדול כוחה של מחשבה טובה כמו שהיא משפיעה על המקום שבו שרוי ועל הדומם.