הסיפור שלפנינו, שאירע לפני עשרות שנים, סופר על ידי בנו של בעל המעשה ומובא כאן בשינוי פרטים מזהים. נקדים ונכתוב כי אופן הפעולה בו נקט נשוא הסיפור אינו הגישה המקובלת בימינו, והסיפור לא מובא כאן כדי ללמד כיצד לנהוג בפועל, אלא כדי לתאר, להמחיש ולהאדיר את תמימותו הטהורה של בעל המעשה, ומסירות נפשו למען כבוד שמים, אשר מהם בוודאי יש ללמוד, וגם להיווכח כי שאדם עושה את מעשיו מתוך כוונה אמיתית לשם שמים, אזי גם אם תהיה זו פעולה חסרת היגיון לכאורה, היא תמלא את מטרתה, תישא פירות ותניב תוצאות.
*
העלייה ארצה מעירק התבררה כאכזבה גדולה! בעוד אנו מצפים וחולמים, בתמימות רבה, על ארץ של אנשי תורה והלכה, טפחה המציאות על פנינו… אבא ואמא נאלצו להיאבק על נפשנו מדי יום מהשפעת הרחוב. במסירות רבה הוליכו אותנו מדי יום לתלמודי תורה ומוסדות לימוד על טהרת הקודש, המרוחקים מאזור מגורינו, אך לאחינו הגדול שמעון בן הארבע עשרה – לא מצאו מסגרת מתאימה. לא היתה באזור ישיבה.
בתמימותם הרבה לא ידעו שקיימות בארץ ישראל ערים גדולות וחשובות בהם יש ישיבות ומוסדות לימוד מתאימים, וכך מחוסר ברירה ובלחץ פקידי השלטון, נשלח שמעון, בינתיים, עד שתמצא מסגרת אחרת – לתיכון. לאבא ואמא הובטח שמלמדים בתיכון לימודי קודש… והם? האמינו!
כשגילו ש'לימודי הקודש' היחידים באותו תיכון הסתכמו בשיעור שבועי קצר בתנ"ך – היה כבר מאוחר… שמעון השתלב בחברה ולא הסכים לעזוב. בדאגה רבה עקבו אחר בנם הבכור המאבד את צורת הנער היהודי, ואפילו הכיפה שלראשו – הלכה והתקטנה בינות לרעמת השער, וכשהתגייס לצבא – ירדה מראשו באופן קבוע…
זקנו של אבא הלבין מצער, ואמא הרטיבה את ספר התהילים בדמעותיה. לשבחו של שמעון יאמר שתמיד השתדל לכבד את הוריו, ומעולם לא חילל שבת לידם. אך ידענו גם ידענו שזה מכבר הוא פרק כל עול…
שנים עברו, ובאחד הימים הגיע שמעון לביקור בביתנו, ובהתרגשות רבה סיפר על אירוסיו עם בת קיבוץ השומר הצעיר. החתונה תערך באולם חתונות בקיבוץ בעוד חודשיים. לשמעון היה ברור שהוריו, אחיו ואחיותיו ישתתפו בשמחתו!
אך אבא, במקום לברך את בנו בברכת "מזל טוב", שאל בקול רועד: "החתונה תהיה בהפרדה, עם מחיצה כשרה?" שמעון נבוך, והסביר שהדבר אינו תלוי בו, ומשפחת הכלה הם אחראים על הכנת החתונה… אבא היה נחרץ: "יש הפרדה – נבוא לחתונה! אין הפרדה – לא נשתתף בחתונה!".
שמעון הבטיח שיבדוק את העניין מול הכלה, ויחזור אלינו עם תשובה. טלפון לא היה לכל אחד באותם ימים, וכך בא שמעון לאחר כשבוע – רק כדי להודיע שדיבר עם הכלה, והיא ומשפחתה מתנגדים בכל תוקף להפרדה בחתונה. אבא ואמא פרצו בבכי. ושמעון ניסה לשכנע שלכל הפחות בחופה ישתתפו. אולם אבא היה חזק מאד: אף אחד ממשפחתנו לא יטמא את נפשו להשתתף בחתונה שכזו!
שמעון עזב את הבית בטריקת דלק… בבית השתררה אווירה קשה!
ימים חלפו, והנה התוודענו למנהג חדש ומוזר של אבא: איסוף בקבוקי וצנצנות זכוכית… חוק המיחזור שקיים היום – בו מקבלים תמורה על בקבוקים ריקים – לא היה קיים באותה תקופה… ואנו התפלאנו מאד – "מה יש לאבא מאיסוף כלי זכוכית לא שימושיים?" אך אבא מילא את פיו מים ולא הסכים להסביר כלום, ורק ביקש שגם אנו נאסוף בקבוקי זכוכית ריקים – כי יש לו שימוש חשוב לעשות בהם… חצר ביתנו התמלאה בשקי בד גדולים – עמוסים בבקבוקים וצנצנות ריקים, והערימה גבהה מיום ליום, יחד עם פליאתנו שגדלה מיום ליום.
מספר חודשים חלפו, ובאחד מן הימים נזכרנו בצער: היום בערב שמעון מתחתן, אך לנו אסור ללכת לחתונה, שאינה מתנהלת לפי כללי ההלכה.
שעת אחר הצהרים מאוחרת. ליד הבית חנתה מונית ארוכה (למי שזוכר – המוניות של אותם ימים היו ארוכות בעלות שבעה מושבים). והנה אבא יוצא ובא מהחצר ומעמיס שקים על המונית, משנגמר המקום בתוך המונית – סייע הנהג לאבא לקשור שקים על גג המונית. לאחר שעה ארוכה של העמסת שקים, נדחף אבא לתוך המונית, כשהוא מתעלם משאלתנו: "אבא, לאיפה אתה נוסע"? גם את אמא לא היה ניתן לשאול כלום, היא ישבה על כסא במטבח ובדמעות אמרה תהילים, פרק אחר פרק ללא הפסקה.
התעוררנו בשעת ליל מאוחרת, מקול צעקתה של אמא: "ה' ירחם! מה הם עשו לך?!" לא האמנו למראה עינינו: אבא נכנס לבית כשהוא נשען על מקל, זב דם ופצוע מכף רגל ועד ראש. והוא לוחש לאמא בעיניים בורקות: "היה שווה!"
אך אבא כדרכו נשאר שומר סוד, ולא הסכים לגלות מאומה. והתעלומה רק גדלה וגדלה! רק לאחר שבוע הבנו מה קרה… להפתעתנו התברר שאבא, לא רק שהגיע לחתונה, אלא שעוד הכין עבורה 'הפתעה' מיוחדת…
המונית עמוסת הבקבוקים נכנסה בעד השער הפתוח של הקיבוץ – ונעצרה בסמוך לדלת האחורית של אולם השמחות. הנהג דומם מנוע. מבעד לחשיכה נשמעה קול נגינת התזמורת. הנהג יצא וחזר לאחר מספר רגעים, הכניס את ראשו לרכב ודיווח: "הריקודים מתחילים ממש עוד מעט".
אבא יצא מהרכב כשהוא גורר שק גדול במיוחד לעבר פתח האולם, והמתין לתחילת הריקודים. והנה קמים המשתתפים ממקומותיהם ופוצחים בריקוד עליז. לרגע הזה המתין…
בעוד הקהל רוקד בערבוביה, התפרץ למעגל הריקודים אדם כפוף, כיפה גדולה לראשו, כשהוא גורר אחריו שק גדול. החתן לא האמין למראה עיניו: "אבא בא להשתתף בחתונה!" אך אבא לא בא כדי לאחל לבנו בכורו מזל טוב… מהשק נשלפו בזה אחר זה בקבוקים וצנצנות, והוטחו על רצפת האולם, כששברי הזכוכית נתזים בינות לרגלי הרוקדים, שנסו בבהלה.
"אבא, תפסיק, ככה אי אפשר לרקוד! אנשים יכולים להיפצע!" – זעק החתן. אך האבא המשיך לרוקן את השק, ולאחריו שק נוסף. הריקודים הופסקו, ואבא החל לזעוק בקול גדול: "מוטב שיפצעו הרגליים – מאשר יפצעו הנשמות בריקודים אסורים!"
בשלב זה ניגשו כמה מבני הקיבוץ וניסו להרחיק את אבא… אך הוא נאחז בחוזקה בשק הגדול – כשהוא ממשיך לנפץ עוד ועוד כלי זכוכית. תגרה פרצה במקום, והבחורים החסונים כילו את זעמם על גופו הכחוש, תוך שהוא ממשיך לזעוק: "תפצעו אותי, העיקר לא תרקדו ריקודים אסורים".
רק לאחר תחנוני החתן, עזבו הגברתנים את אבא כשהוא חבול כולו! אבא המשיך לשכב מדמם על רצפת האולם, כשהוא ממשיך לפזר ו'להרקיד' ברגליו את שברי הזכוכית ולמנוע כל אפשרות לרקוד… משהסתיים שק אחד, הגניב לו ידידו נהג המונית שקים נוספים, שבמהרה נופצה תכולתם ארצה… רק כשהסתיימה החתונה, זחל לכיוון המונית ושב לביתו, כשהוא מדמם כמעט בכל חלקי גופו!
לאחר החתונה רצתה הכלה להבין: "האם אבא שלך לוקה בנפשו?" אולם שמעון הבהיר לה כי אביו אדם מיושב מאד בדעתו! הכלה דרשה הסבר למעשיו של חמיה הטרי… ושמעון נאלץ להסביר לה באריכות על קדושתו של עם ישראל – שעברה במסירות נפש מדור לדור, וכי כל מעשיו של אביו היו כדי למנוע תערובת אסורה.
הכלה נרעשה. עולם היהדות היה רחוק לה מאד, אך היא בחכמתה הבינה היטב, שאם אדם מן השורה מתנהג בצורה כזו, ומוכן להיפצע ולהסתכן עבור כך – הרי שמדובר במשהו חשוב באמת! וכך, מתוך סקרנות להבין לעומק את מעשיו של חמיה – החלה אט אט לברר את עומקם של דברים, עד שנכספה נפשה לחזור לדרך ישראל סבא, כשהיא סוחפת אחריה את בעלה לחזור לדרך אבותיו.
כיום שמעון הינו אדם נכבד המקדיש רוב עתותיו ללימוד התורה, כשהוא רווה נחת ממשפחתו הצועדת בדרך התורה בקדושה וטהרה!
(גיליון 'פיקודך דרשתי')
טוב מאוד עשה
הזה אומץ.
לעשות דבר כזה. אשריו ואשרי
חלקו.היתי מוכן לקבל ברכה ממנו