הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א
דברים מבהילים הביא בעל השל"ה הק' (במסכת שבועות), ממה שנאמר ל'בית יוסף' בחזיון בליל שבועות: "…אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות… ואילו הייתם יודעים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות מהצער אני שרוייה בו – לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר".
היכן הנר של המשיח?
על הרבי הקדוש בעל 'בית אהרן' מקרלין זי"ע, מסופר, שהיה שואל לכל אדם בלשון הפסוק: "ערכתי נר למשיחי"? שלעתיד ישאל המשיח לכל אחד היכן הוא הנר שהדליק בשבילו. ואף שאין בכוח נר אחד להאיר את החושך שבו אנו שרויים, חשיכה כפולה ומכופלת, אבל בהצטרפות ההארה של כלל ישראל, כל פרט לעצמו, יואר כל העולם באור גדול "והלכו מלכים לאורך".
קינות עם שטריימל?!
סיפר הגה"צ רבי דוד מאיר ווייס זצ"ל (מתוך הספר החדש "מדור לדור" – מערכת סיגעט- סאטמאר): שמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר בעל שפע חיים מצאנז זצוק"ל על זקנו הקדוש בעל ישמח משה זיע"א, שכידוע היה מקונן גדול על החורבן, והיה דרכו לילך גם בימות החול בשטריימל, חוץ מימי 'בין המצרים' שאז היה חובש המגבעת. לאחר שנים כבר נשאר עם השטריימל גם בימי 'בין המצרים' עד ראש חודש אב, וכעבור זמן הורידו רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ובשנותיו האחרונות הלך עם השטריימל גם אז, חוץ מתשעה באב בעצמו – ואמר: 'אילו לא נתביישתי הייתי הולך גם באמירת ה'קינות' עם השטריימל' [מעוצם אמונתו ובטחונו ש'הנה זה בא']. והיינו שמפני גודל קינותיו, גילו לו מן השמים לראות בבנינה כבר כעת.
ובכך פירש נכדו הגה"ק בעל ייטב לב בספרו 'ייטב פנים' מה שאמרו ז"ל (תענית ל א): 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' – 'רואה' בלשון הווה, היינו שהצדיקים כבר זוכים ורואים עכשיו בגאולה".
החלה של 'שבת חזון'
וכך מסופר על הרבי הקדוש רבי פנחס מקאריץ זכותו יגן עלינו [מובא ב'אמרי פנחס' קאריץ, בקונט' 'ליקוטי אמרי פנחס' בח"ב עמ' מד]: "הרב דמחננו סיפר ממוהר"ר פנחס מקאריץ ז"ל, שבימים בין י"ז בתמוז לתשעה באב היה נשפל [נהיה נמוך קומה], וגם השעונים שבבית היו נעמדים מלכת, וגם החלה של שבת חזון מעולם לא היתה מצלחת. ומזה נראה עד כמה היה דואג על חורבן בית המקדש".
הסוחר שהפסיד בוויכוח
עובדה זו היה כ"ק מרן אדמו"ר ה"דבר חיים" מנדבורנה זצוקללה"ה רגיל לספר בימי הבכייה על חורבן המקדש, ובהיותו מספר זאת היה גונח מעומק ליבו ומוריד דמעות כמים לעורר את ישראל על צער השכינה וגלות ישראל. [סיפור זה הובא גם בספר "בסוד קדושים" היו"ל ע"י מכון 'דבר חיים']:
בימי הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א, היה יהודי אחד מבני עירו אשר עסק במסחר היין, והיות שבערי מדינת רוסיה היה מחסור בגידול ענבים, היתה דרכם של סוחרי היין לנסוע בתקופת זמן הבציר למחוזות מדינת אונגרין כדי לקנות ענבים משובחים ולדרוך אותם בגת לעשיית יין.
שנה אחת בבואו לאונגרין קבע את אכסנייתו בעיר אויהעל, מקום מושב הרה"ק הנודע בעל ה"ישמח משה" זיע"א, ובאותה שנה, מחמת טרדות שונות נתעכב שם עד שבת סליחות, והבין כי לא יוכל עוד לחזור לביתו לפני ראש השנה, ובעל כורחו יצטרך להישאר לראש השנה באויהעל.
בליל שבת קודש, בהיותו סמוך על שולחנו של היהודי אשר הכניסו לביתו בכל אותה תקופה, הרהר ביגון על שלא יזכה להיות בראש השנה אצל מורו ורבו הרה"ק מבארדיטשוב, ובאמצע התאנח במר ליבו. כשראה זאת בעל הבית שאלו לפשר הדבר שבגינו הוא מצטער כל כך, אך הלה סירב לומר לו. ביום השבת, כשחזר על עצמו הדבר, הפציר בעה"ב בפניו שיאמר לו מה שמעיק עליו.
ענהו היהודי ואמר, כי בהעלותו על לוח ליבו את זכר המעמד הגדול והנורא שיש בעירם בכל שנה בראש השנה במחיצת רבם הרה"ק מבארדיטשוב, וההתעוררות העצומה והנפלאה השורה בכל, ובפרט בעת הדרשה הנפלאה שהרה"ק נוהג לומר לפני התקיעות, אשר אז כל הקהל למגדול ועד קטן שופכים כמים ליבם ונותנים את קולם בבכי של חרטה ותשובה שלמה ומטהרים את נפשם לפני אביהם שבשמים, ואפילו אם לב אבן הוא נימוח – הנה על זה דווה ליבו וחמרמרו מעיו כי לא יזכה בהאי שתא ליטול חלק בכל אלו.
השיב לו בעל האכסניה ואמר: אי משום הא אין לך על מה לדאוג ועל מה להתאונן, כי ברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל, וקדוש ישראל שורה בתוכנו הלא הוא רבינו הגאון והקדוש אב"ד דפה, אשר גם הוא כוחו בפיו בכל אלה, ודרשתו שלפני התקיעות חודרת קרביים ולב ויורדת חדרי בטן, וכל השומעים – תרדנה עיניהם דמעה ועפעפיהם יזלו מים בבכי של תשובה וחרטה מקירות לבב, עד שאין לך אדם אחד בכל בית המדרש כולו שלא יבכה ויהרהר בתשובה שלימה בשעת הדרשה.
אמנם האיש מבארדיטשוב לא האמין לדברי רעהו, ואמר לו: אולי אתם, בני אויהעל, אשר לא שמעתם מימיכם את דרשת רבינו מבארדיטשוב, יכולים אתם להתעורר מדרשת רבכם דהכא, אבל כגון אני ושאר בני עירי הזוכים לשמוע את דרשת רבינו מבארדיטשוב בכל שנה בקול חוצב להבות אש כאחד משרפי מעלה, בוודאי לא אוכל להתרגש ולהתעורר כדבעי מדרשת הרב דפה. וכך הרבו להתווכח ביניהם על הדבר, עד שהאיש הסוחר מבארדיטשוב תקע כף והבטיח שאם יתעורר מדרשת הרב בעל ה"ישמח משה" ויבוא לידי בכי ותשובה, אזי יתן לבעל האכסניה עשרים חביות יין.
והנה ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, עלה הרה"ק בעל הישמח משה על הבימה והחל לומר את דרשתו בדברי כיבושין, והשמיע את דברות קדשו מלהבות אש, ולא עבר זמן רב עד שנשמע קול בכי מקרב הקהל המתעוררים מדבריו הנפלאים. אמנם גם כאשר כל הקהל היו כבר נשטפים בדמעותיהם מרוב ההתעוררות, עדיין היה האיש מבארדיטשוב ניצב על עומדו ועיניו חרבות, וכבר סבר בדעתו כי יצא וידו על העליונה.
כאשר הגיע הרה"ק ה'ישמח משה' לסיום הדרשה, נשא את משלו ואמר: הנה עתה ביום הדין, יושב הקב"ה על כסא מלכותו לשפוט תבל בצדק ולאומים במישרים, וכל שרי האומות נכנסים לפניו לדין, וכאו"א נידון על המשך מלכותו ועל גורל אומתו – מה יעלה בחלקם בשנה ההיא. וכל אחד מן השרים בא ובקשתו בפיו. זה מבקש על הצלחת צבאו וזה מבקש על פרנסת אנשי מדינתו וכיו"ב, ולבסוף יוצאים כולם מלפני המלך המשפט כשעטרותיהם בראשיהם כי ניתנה ארכה למלכותם וגם משאלות ליבם נתמלאו פחות או יותר, זה בכה וזה בכה.
ואז מגיע ובא משיח בן דוד כאיש עני ואביון לבוש קרעים ואפר על ראשו, וכמאמר הכתוב (ישעיה נג, ב) "לא תואר לו ולא הדר וגו' נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי וגו' והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונתינו". וכל שרי האומות – בראותם אותו בכך ממלאים שחוק פיהם למראהו שחקו על משבתו.
ואז הוא פוצה את פיו לפני ק-ל רם ונישא ומבקש רק בקשה אחת ותו לא, כמ"ש (תהלים כז): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". כי כל חפצו ומאוויו אינם אלא לאוקמא שכינתא מעפרא ושיוכל כבר להתגלות אל ישראל עם קדוש בגאולה השלימה ובבנין בית הבחירה. אבל הקב"ה משיבו כי גם השנה עדיין לא בא המועד ועוד לא עת לחננה.
ואז נושא משיח בן דוד את קולו בבכי מר ומתפלש באפר, וכל הפמליא של מעלה נושאים את קולם ובוכים עמו בכי תמרורים, ואף הקב"ה כביכול בעצמו בוכה יחד עמם ואומר: מה אעשה, אבל עדיין לא בא מועד.
כאן נשא הרה"ק ה"ישמח משה" את קולו בבכי גדול ונורא והגביה את עיניו לשמים וקרא מנהמת לבו: "אוי רבונו של עולם, עד מתי? עד מתי?!".
שוב לא יכול אותו האיש מבארדיטשוב להתאפק, וישא גם הוא את קולו ויבך בכי רב ביחד עם כל הקהל.
(מתוך שיחות לבחורי חבורות 'באר יעקב' בהיכל בית המדרש 'נדבורנה' בעיה"ת אלעד)