סוכה טז
מדוע לא צריך לקום בפני עובר במעי אמו הלא לומד הוא את כל התורה כולה?
והביאו ספר תורה
בכל פעם שר' חיים שמואלביץ והרב גוסטמן היו נפגשים, היה המפגש ביניהם מחזה מיוחד: ברגע שראו זה את זה, היו רצים אחד לקראת השני ומקדמים איש את רעהו בחיבוק עז ובנשיקה. הידידות העמוקה ביניהם והחיבור העמוק בלב ובנפש הביאו דמעות התרגשות לעיני הצופים.
כשנזכר אני בשני ידידים אלה, צף בזיכרוני דבר תורה ששמעתי מפי השניים, ועליו אני חוזר פעמים רבות כשאני מדבר בסעודת ברית מילה.
הגמרא במסכת נידה אומרת, שהעובר במעי אמו לומד את התורה כולה מפי מלאך (הרב גוסטמן היה מדגיש ומפרט, "את כל התורה כולה- תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי וכל השאר").
ואז היו הרב גוסטמן או ר' חיים שמואלביץ מעלים שאלה: "אם כל אם יהודייה נושאת ברחמה ספר תורה חי", הם הקשו, "האם לא צריך היה לקום בפני כל אם כזו לכבוד התורה?"
והם היו מתרצים בשתי תשובות נפלאות:
"התורה, שלומד העובר במעי אמו, נרכשת ללא עמל ומאמץ. ואנחנו מכבדים רק את תורתו של האדם הנרכשת בעמלות ויגיעה".
והם היו מתרצים תירוץ נוסף: "מלבד זאת התורה שלומד העובר היא רק 'פאר זיך'- לתועלת עצמו. ואילו תכליתה של התורה היא לשתף בה אחרים".
(בהיכלם)
האות שלא נכתבה
הרה"ג רבי מתתיהו גודלבסקי זכה להסתופף כמה שנים בצלו של הגאון רבי אריה לייב פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד, ואף זכה להתקרבות מיוחדת ממנו, ולמד אתו חברותא יום יום במשך כ-3 שנים רצופות לפני שנתיים, מספר שכאשר התחילו לכתוב ספר תורה לפנימיית "קרן הילד", כנהוג, וכדי לדרבן תורמים פוטנציאליים להיות שותפים בכתיבת הספר, ביקשנו מגדולי ישראל לכתוב אות בספר התורה. כשהגעתי למו"ר הגרא"ל פינקל זצ"ל, ובקשתי ממנו לכתוב, אמר לי בצער שכיון שיש לו קשיים בראיה, ובעצם הוא רואה רק בקושי רב, אין לו אפשרות לכתוב. ברם, תוך כדי דיבורו החליף מורי ורבי זצ"ל את נימת דיבורו, ואמר לי בשמחה: "איי ר' מט'ס איך דארפט דאך דעם בילד", אתה הרי צריך את התמונה… תן לי קולמוס 'יבש' ואני 'אכתוב' ואתה תצלם…
ואכן לקח ראש הישיבה המפורסם את כל 90 שנות חייו, התיישב על כסאו, לקח את הקולמוס היבש ורצה להתחיל 'לכתוב'. אבל… לפתע הוא נזכר שה'פראק' והכובע אינם עליו… ואז אמר במתק לשונו: "כך אי אפשר להצטלם. צריך להתלבש כראוי"… ושוב בזבז כמה דקות יקרות מזמנו, התלבש, לקח שוב את הקולמוס היבש, וכפי שאפשר לראות עשה עצמו כותב בכל הרצינות, את האות (שלא נכתבה!).
מסיפור כזה אפשר ללמוד עד כמה צריך הרב לרדת אל העם ובכלל זה אל התלמידים הצעירים, ולדעת מה הם צריכים ולמה הם שואפים, למרות שגבהו מחשבותיו של ראש הישיבה ממחשבותיהם של תלמידיו, הוא ידע אל נכון מה רוצים…
(קול ברמה)