שעה שקטה ורגועה, צהרי היום, בבאר שבע הסואנת. הרה"ח ר' יעקב טויסיג זצ"ל, שהתגורר באותה עת בעיר, ביקש להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל תפילת מנחה, וביום הזה – ביקש לעבור לפני התיבה, שכן זהו יום היארצייט לאביו.
הוא מגיע לבית הכנסת בשעה היעודה לתפילת מנחה, ומגלה כי התקבצו בו יחד עמו בסך הכל 9 אנשים. דקות ארוכות חולפות, העשירי ממאן לבוא, והשעה מתחילה להיות מאוחרת… בלית ברירה יצא אל הרחוב, בחפשו אחר עשירי למניין. לא הרבה אנשים עברו ברחוב באותה שעה, והמעט שכן – נראו כעסוקים מדי, או צעדו בלוויית בני משפחותיהם.
לפתע חלף על פניו בחור בעל שער מגודל, ור' יעקב פנה אליו בחיוך והציע לו להצטרף ולהשלים מניין לתפילה. "מניין?!" – נעץ בו הנער מבט מבולבל, "מה זה?!"
"אוהו", השיב ר' יעקב, "הנה, כבר זכית היום. אלמדך מהו מניין. מניין, זה כשעשרה יהודים מתקבצים יחדיו לתפילה. יש חלקים מיוחדים בתפילה שאינם נאמרים אלא בנוכחות עשרה יהודים, ויש מצוה להתפלל במניין, כלומר – בנוכחות עשרה יהודים. יש לי תשעה בפנים, בבית הכנסת. אני מחפש את העשירי. הרי אתה יהודי בעל לב חם, אתה נראה לי מתאים!"
"ולי נראה", צחק הנער, "שאיך אמרת – מניין, זה מתחרז עם 'אינני מעוניין'. ובכן. אינני מעוניין!"
"יפה אמרת!" – החמיא ר' יעקב. "אכן כן, אלא שהמילה מניין מתחרזת להפליא גם עם צמד המילים 'אני מעוניין!' – בוא ותצטרף, זה גם יום היארצייט של אבי, אני זקוק למניין כדי לומר קדיש לעילוי נשמתו" – ניסה לפרוט על מיתרי הרגש…
הנער משך בכתפיו, וגילה כי הוא כלל לא יודע להתפלל. "זו הבעיה?" – שאל ר' יעקב, "וכי נראה לך שאני נולדתי כיודע להתפלל? – הרי אותי לימדו, אלמד אפוא גם אותך. תעמוד על ידי, אראה לך מה אומרים ומתי, מה בלחש ומה בקול, ותזכה להתפלל! הלא לבטח ידעת כי אבא שבשמים מצפה לתפילות של בני ישראל, ובכללם – לתפילה שלך, הוא מייחל מתי יזכה לשומעה!"
"לא נראה שהוא יזכה לכך היום…" – התעקש הנער, "כבוד הרב, אני לא דתי. גם אם תלמד אותי להתפלל – אני לא ראוי להתפלל. לא מתאים לי…"
"מה?!" – נחרד ר' יעקב, "וכי מה חשבת, שאין לך נשמה יהודית גבוהה ועילאית? אם אתה יהודי יש לך לב חם, ואבא שבשמים מחכה לך, מצפה לתפילתך. לא משנה מה מצבך כעת, אבא שבשמים ממתין לתפילתך, מייחל לכך בכל לב. אנא, אל תאכזב אותו ואותי, בוא נתפלל יחדיו…"
לנוכח המילים החמות, נמס לבו של הבחור, והוא הצטרף לתפילה – לראשונה בחייו. הוא אמר את המילים במבוכת מה, ועמד על מקומו לאורך כל חזרת הש"ץ. לאחר מכן נפרד מר' יעקב לשלום, ואיש מהם לא ידע כי הם עתידים לשוב ולהיפגש…
חלפו שנים רבות. ר' יעקב הספיק לעבור דירה לירושלים, זקנו הלבין קמעא, ובאחד הימים הגיע לחנות בשכונת גאולה בירושלים. לצידו, בחנות, עמד אברך עבדקן, אצילות ויראת שמים חופפות אותו. האיש, שלצידו עמדו כמה ילדים חייכנים שזוך יהודי נסוך על פניהם, החל לבחון את ר' יעקב בשבע עיניים, עוקב אחר הילוכו, תנועותיו, דיבורו…
לפתע, ניגש האברך אל ר' יעקב, ושאל אותו: "אתה מכיר אותי?" כשר' יעקב השיבו בשלילה, שב הלה ושאל: "האם גרת פעם בבאר שבע?"
"אכן כן", השיב ר' יעקב. לנוכח תשובתו, פרצו מעיני האברך דמעות נרגשות: "האם יתכן שפעם היית צריך מניין, ומשלא מצאת – פנית אליי והכנסת אותי לבית הכנסת, והדרכת אותי בתפילה לראשונה בחיי?!"
ר' יעקב מצמץ בעיניו, התאמץ להיזכר, ומבלי משים נפלטו מפיו המילים: "אבל זה לא היית אתה, זה היה בחור אחר, מגודל שיער, נראה אחרת לחלוטין…"
"כן, כן" – פרץ האברך בבכי, "זה הייתי אני! שנים אני מחפש אחריך, מבקש להודות לך על שפקחת את עיניי, על שבזכותך גיליתי את בורא עולם. לא אשכח את מילותיך על כך שבורא עולם מצפה לתפילתי, ושלכל יהודי יש נשמה גבוהה, גם לי! באותו יום ניעור בי הניצוץ, ומאז – התקדמתי צעד בצעד, עד שהפכתי ליהודי שומר תורה ומצוות. 14 שנה חלפו מאז, וכיום אני שוקד על התורה, וזכיתי שביתי יהיה בית של תורה ויראת שמים!"
סיפור נפלא זה, סיפר אחיו של ר' יעקב, יבדלחט"א המשפיע הגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א, וללמדנו בא: לעולם לא נוכל לדעת מה נחולל בכוחה של מילה טובה. לפעמים, ביטוי חם, יחס אוהד, מילה במקום הנכון, טפיחה על השכם, עשויים לחתום חותמת נצחית בנפשו של אדם, עשויים להביאו לחולל מהפכים אישיים אדירים. סביב כולנו מסתובבים אנשים, מצפים ומייחלים למילה טובה, ולעולם לא נדע מה נחולל ולהיכן נוביל את מי שישמע אותה מאיתנו…
הבה נאמץ את המילים הטובות, לפזרן בלי לחשוב, לא להתקמץ בהן. להחמיא, לתת מילות תודה והערכה, אפילו לומר 'בוקר טוב' מחוייך. זה מחיה אנשים, בכירים כפשוטים, צעירים כמבוגרים, בני נוער כקשישים. כל אחד זקוק למילה טובה, גם הנהג, גם המוכר, גם המלמד, גם החברותא, ולבטח – ילדינו ובני משפחתנו… הבה ניתן מילים טובות, כמה שיותר, בהערכה כנה, מתוך רצון לקרב לבבות. מילה טובה בונה עולמות!
(הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א, הובא ב'אור הפרשה')