הרב שליט"א פותח בנועמו: הרי מו"ח זצוק"ל היה מצויין בג' עמודי העולם, ובכל אחד מהם היה ממש כאחד הקדמונים במסירות נפש ובמעלות רמות אשר כמעט לא היה בנמצא אפילו בדורות קודמים. וברשותכם אפתח במעלת התורה במעט מזעיר אשר ניתן לתאר במסגרת מצומצמת זו. ובאמת, מי אני ומה אני שאדבר ואשוח במעלותיו אשר היו למעלה מגדר האנושי, בפרט אשר לא זכיתי להכירו אלא בשנים אשר כבר לא היה במיטב כוחותיו, אבל אפילו מתקופה זו אפשר להתפעל וללמוד ולקחת מוסר, ולידע מעט מזעיר עד היכן הדברים מגיעים.
אפתח בעובדא על זקה"ק של מו"ח זצוק"ל, מרן הדברי חיים מצאנז זצוק"ל, עובדא זו מובאת בספרו של גאב"ד אחיעזר זצ"ל אשר שמעו בעצמו מהרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זצוק"ל. סיפר בעל המנח"א על זקינו הק' בעל ה"שם שלמה", שזכה להתקשר בקשרי שידוכים אצל אחד מצאצאיו עם הרה"ק הרב מגארליץ זי"ע בנו של הדברי חיים, וכמובן שלקראת ימי הנישואין הגיעו מכל הגלילות הקרובות והרחוקות אלפים רבים להשתתף.
כשהגיע עת החופה – נוכחו לדעת כי הדברי חיים סגור בחדרו, והשעה החלה להתאחר עד מאד, וביקשו להיכנס ולומר לו שהגיע הזמן לצאת לחופה. בניו הק' חששו ולא ההינו להיכנס ולהפריעו מעבודת קדשו, לכן ביקשו מה"שם משלמה" שיכנס, והקדים לו הרה"ק משינאווא זי"ע בנו של הדברי חיים ואמר: "כפי הנראה, כשתיכנס לחדרו של אבי הק' תראהו עוסק בתורה בהתפשטות הגשמיות, וכשירים עיניו מהספר לא יבין מדוע אתה נמצא כאן כלל, ולא יזכור שמתקיימת היום שמחת נישואין, ומי הוא זה שהיום שמחת נישואיו… אל תתבהל מזה, כי אבי הק' בשעת לימודו אינו נמצא בזה העולם". וכך הווה, ה"שם שלמה" נכנס, והדברי חיים לא הבחין בו במשך זמן ארוך, עד שנאלץ ה"שם שלמה" להסתיר את אור הנר ע"י השטריימל שלו, וכיון שהבחין הדברי חיים שהחשיך, תיכף ננער משרעפיו הרים עיניו וקיבלו בחיבה ושאלו" מה זאת?! אמר לו: נכדך עומד להיכנס לחופה, והשעה מתאחרת! נענה הדבר"ח ואמר: דעל לך, אני כל כך אוהב ללמוד, ותמיד אני מלא במפריעים רבים אשר אינם מניחים לי, עכשיו שכולם עסוקים – יש לי מנוחה, אינני מסוגל להתנתק והתורה הק' וללכת לחופה, התיישב נא עמי ונלמד יחד.
הדברי חיים חיבב ביותר את לימוד פירושי ה'מלחמות' ובעל המאור, והרי זה לימוד קשה ועמוק, נתיישבו שניהם ללמוד במשך שעה ושעתיים, ולאחמ"כ קם הדבר"ח ואמר: עכשיו אפשר ללכת לחופה.
וסיפר המנח"א שאביו אמר לו: כשהצאנזער רבי אמר "אני כל כך אוהב ללמוד" בערו עיניו מתשוקה נוראה כל כך, עד כדי ש'להבדיל' – בעל התאווה הגדול ביותר אין לו השתוקקות עצומה וניצוץ כזה גדול בעיניו למלאות תאוותו.
זו הייתה כל מהותה של צאנז במשך כל השנים, ומו"ח זצוק"ל היה ה'יורש' של אותה תכונה של השתוקקות אין קץ לתורה.
שמעתי מהגאון רבי אלחנן היילפרין זצוק"ל גאב"ד ראדומישלא, שמו"ח היה נוסע רבות לזקינו הקדוש מהר"ש ענגיל זי"ע, שהיה הרי גאון הגאונים, ומו"ח הלך לקבל ממנו סמיכה והיתר הוראה, מו"ח היה אז אברך צעיר ומהר"ש היה כבר זקן מופלג, וכאשר בחנו נוכח בגאונותו של מו"ח עד שהיה מהר"ש יושב בצד השולחן ולא בראש השולחן מרוב הערכתו אליו. והתבטא אז מהר"ש בהתפעלות: אם הדור יזכה יהיה לנו א צוויטער דברי חיים ["דברי חיים" שני].
וסיפר לי מו"ח בעצמו, שכשהלך לקבל סמיכה מהגה"ק רבי מאיר אריק זי"ע שהיה גדול הדור – היה אז מו"ח כבן י"ח, וכמדומה שהיה אף לפני נישואיו, ונבחן אצלו על ד' חלקי השו"ע, והגיע אליו יום יום במשך כמה שבועות, וכשסיים וכתב לו כתב סמיכה – נמלא התפעלות עצומה ורוב הערכה, עד שהחליט למרות זקנותו וחולשתו לרדת את 2 הקומות של ביתו וללוותו עד לרכבת. ומו"ח כשסיפר לי זאת – ציין שכל כך התבייש מכך שגדול הדור מלווהו – עד שהחל לרוץ לעבר התחנה, והגה"ק רודף אחריו להשיגו…
אותה "אהבת תורה" ניסה מו"ח להחדיר בדורנו, וכפי שהתבטא הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב – באחד המעמדים של 'מפעל הש"ס': 'דער רבי איז פאר'כישופ'ט פאר תורה [הרבי 'מכושף' מהשתוקקות לתורה]…
שמעתי שהוסיף הגרמ"ש ואמר, שאדם שבוכה במשך שבעים שנה ב'והאר עינינו בתורתך', אין הדבר פלא שיצא מכך כזה 'מפעל הש"ס'…
הרב שליט"א: כמדומה שהתבטאות זו יצאה מפי רבה של בני ברק הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל. ואמנם, הגרמש"ש ג"כ היה מעריץ גדול של רבינו, ובשנותיו הצעירות היה מגיע רבות לשמוע את שיעוריו בישיבה.
וכאמור, החדיר אהבת התורה בדור, זאת מלבד מה שהוא בעצמו היה יושב יומם ולילה על התורה והעבודה, כאשר ברוב השנים לא היה ישן יותר משעתיים עד שלוש ביממה. ודבר זה נודע לי לא מפיו, אלא ממה שהוא אמר לרופאים שחקרוהו על סדר יומו לדעת כמה שעות ישן הוא, ואמר: "בערך 2-3 שעות". ושאלוהו – במשך כמה שנים מתנהג הוא כך, וענה שמיום עמדו על דעתו.
וסיפר לי גיסי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, שבשנותיו המאוחרות של מו"ח, כשהגיע לדור ביונייאן סיטי, היה לפעמים רבינו נופל למיטתו מרוב חולשה -גם בשעות היום, וכשהיה קורה מקרה כזה היו יודעים שהוא כבר במצב של חולשה נוראה, כי כאן בארה"ק בקרית צאנז – מעולם לא היה נשכב בשעות היום.
והפלא הגדול הוא, שעם כל זאת שהיה ישן כל כך מעט – מעולם לא היו עיניים אדומות, אלא תמיד מלאות עירניות וחיוניות, כביכול עכשיו קם משינה ארוכה…
סיפר לי הגה"ח רבי צבי ורטהיימר שליט"א, שלאחר שהשיא רבינו את אחד מצאצאיו הסתיימה החתונה בשעה שלוש לפנות בוקר, ור' צבי עבר לאחר מכן על יד מעונו של רבינו בשעה חמש – לרוב פליאתו הוא רואה את רבינו במרפסת עם גמ' בידו ועם פיאות לחות מהמקווה…
הרב שליט"א: כך היה בכל יום במשך עשרות בשנים. הרי בכל ליל שבת היה מסתיים ה'טיש' בשעה שלוש, ובשעה חמש כבר הלך למקוה.
וכפי שאמרתי שלא היה ישן ביום, אבל ביום השבת הייתה לו קפידא גדולה לשכב לנוח, ואפילו עכ"פ למשך זמן מועט, ובדרך כלל – לגודל עבודתו בשב"ק לא היה נשאר לו כלל זמן לישון, אזי היה פושט אנפילאותיו ומנעליו ונשכב, ותיכף לאחר כרגע היה קם וממשיך בעבודתו.
אהבת התורה שלו הרי היתה להפליא עד מאד.
הרב שליט"א: למדתי בישיבתו בארה"ב, והיה נוהג לעבור בין התלמידים בזעות הלימוד ולדבר עמם בסוגיות הנלמדות, עמדתי אז במסכת כתובות כ"ד ע"ב בסוגיית "גדולה חזקה". נעצר רבינו על ידי ושאל אותי אם למדתי את ה'תבואות שור' על הסוגיא הזאת, עניתי שעדיין לא. נענה ואמר: כשהייתי עוד ילד כבן שמונה כבר למדתי סוגיא זו עם התבו"ש…
רבינו היה מתפלל תפילת ערבית בשעה מאוחרת, והיו ממתינים עבורו מנין בחורים להתפלל עמו בכדי שיהיה לו מנין, וכשנכנס להתפלל היה מדבר עם הבחורים לעוררם על אהבת התורה. באחד מהפעמים הייתי שם, ובכדי לתת לנו מושגים של התמדה סיפר לנו שבשנות בחרותו היתה לו קביעות ללמוד מדי יום ששים דפי גמ' עם תוס' לפני שחרית!
עוד סיפר: כשהייתי אברך היינו מתיישבים ללמוד מיד לאחר ערבית, וכשפתחנו את העיניים החלו כבר לעלות צללי שחר. והתבטא ואמר: במשך תקופות ארוכות לא היינו אומרים ברכת התורה כיון שלא היינו ישנים כלל בלילה…
וכבר התבטא חמיו בזיוו"ר בעל ה'עצי חיים' זי"ע ואמר שנוכח לראות שאין תוס' אחד בש"ס שאפשר לתפסו בחוסר ידיעה…
ובעיון התורה, הרי היה שקוע ועמל ללא שיור.
הרב שליט"א: בכל סוגיא אפי' רחוקה וצדדית היה נכנס וצולל לעומקה ומחדש שם בחריפות נוראה, ויש לדעת שכל מה שיש כיום בכתובים זהו רק כטיפה מן הים ממה שחידש, כי מלפני המלחמה הרי אין כלום, הכל נאבד, ואפי' מהתקופות שלאחר המלחמה לא הנציחו את חידושיו במשך עשרות שנים. אבל אפי' ממה שיש – הרי רואים לדעת שהוא מלא חריפות ועמקות, וגם בנוסף – היה מחדש בכל אופני ודרכי הלימוד, פלפול, חריפות, עיון.
מה היו סדרי השיעורים שמסר?
הרב שליט"א: בתקופה בה למדתי בישיבתו בארה"ג היה מוסר בימי ב' ג' ד' "שיעור על הדף", דהיינו, שהיה מתמקד בכל דיבור של רש"י או תוס' לבאר ולהבין בהעמקה עצומה, וזה היה בשונה מדרך הפלפול ששם היה מחבר סוגיות שונות זו לזו בחריפות, שאז היה מגייס את כל כוח העיון – "על הדף", להבין בעיון את מה שכתוב בדף הגמ' עצמו, וכל אות ברש"י ותוס' היה חייב להיות מובן ומתאים זה לזה, בחשבון עיוני ועמוק, ועל שיעורים אלו היה מקפיד ביותר שישתתפו הבחורים ויבינו את הדף, וראה בזה עיקר גדול לרכישת התורה. ובימי חמישי היה מוסר שיעור פלפול.
בשיעורים היה מתאמץ עד מאד, ומרוב ריכוזו היו גידי ראשו בולטות. והיה מחבב מאד ששואלים אותו הבחורים באמצע השיעור, ואז היו המחיצות נופלות ולא היו מרגישים שעומד לפניהם רבם הקדוש, והיה דן בכל שאלה ששאל בחור, והיה חושב יחד עם הבחורים ועונה.
וכשהיה נכנס לשיעור היה פעמים רבות בחולשה נוראה עד שהיו שנים עומדים מצדדיו ותומכים בו, אבל כשהתחיל – היה פתאום קולו מתגבר וכל החולשה נעלמת. וכשהיה יוצא – שוב הייתה החולשה משתלטת עליו והיו ממש גוררים אותו עד שנפל ונשכב על מטתו.
ועם כל דרגותיו הק' – את השפלות הנוראה שהיה בעיני עצמו אי אפשר להשיג, לא החזיק טיבותא לנפשיה במאומה, ולאחרי כל המפעלים הקדושים שייסד והקים, במחנות לאחר המלחמה ולאחמ"כ, הרגיש בכל זאת כשפל האנשים ממש. ומעט מכך ניתן לראות בצוואתו הק' עד היכן הרגיש עצמו כשפל שבאנשים ולא החזיק מעצמו כלום. וישנה הקלטה יחידה מה'תורה' בסעודה שלישית בה הוא מתבטא: אפילו אם יתן לי ה' את כל התוכחה שבפרשת בחוקותי – עדיין יהיה זה לי ברכה, כי מגיע לי הרבה יותר גרוע מזה.
אבל כל זה לא סתר את זה שצהלתו הייתה בפניו באופן מופלא, וראו זאת בייחוד לאחר ה'סעודה שלישית תורה', שאז היה מדבר בבכי רב ובקול חוצב להבות אש ברצינות נוראה, אבל תיכף לאחר ערבית כשעברו הבחורים לפניו להתברך – היה מאיר פניו לכל אחד באמירת 'א גוטע וואך', מתוך אהבה וחיבה. ולא ניתן להסביר ב' הפכים אלו אלא בכך שהייתה בו מעלה של קדושה עילאה.
ואציין עוד את החדוותא דאורייתא העצומה, מימי לא ראיתי יהודי 'קופץ' כל כך משמחה מכל חידוש, והיה ממש נמלא שחוק מכל חידוש 'קטן', לאו דווקא מחידושים עצומים.
מה נוכל לשמוע על כח העבודה שלו?
הרב שליט"א: בספר תולדותיו של הרה"ק מטאהש זי"ע כתוב, שהרבי מטאהש היה בילדותו עם אביו בקליינוורדיין, לשם ברחו במהלך המלחמה, ואבי זקני הרה"ח ר' פישל מוטצען זצ"ל היה דר שם, וסיפר הטאשער רבי שבאחד השבתות ביקר שם רבינו, ופנה אליו זקני ואמר לו – הקלוייזנבורג'ער רב מגיע לשבת, לך וראה בעבודתו הק', כי בילדותו הוא זוכר את אבי רבינו – הרה"ק מרודניק זי"ע שבא לקליינוורדיין לשבת, וכיבדוהו לדרוש בצפרא דשבתא לאחר שחרית, ופתאום שומעים קול ילד בוכה, ונבהלו ולא ידעו מה קרה, עד שראו שרבינו – בעודו ילד – עומד עדיין ב'ממקומך מלכנו תופיע' ומתמוגג בבכי גדול על גלות השכינה… זאת כאשר כל הקהל כבר היו לאחר התפילה…
בכלל, ענין הבכי היה אצלו בכל עת, יום חול כבראש השנה, בכל התפילות, ואציין את תפילות שמו"ע, הרי רבינו – בתקופת מושבו ביוניאן סיטי הקפיד מאד שלא ישמע באזניו קול פעמון בית התיפלה שהיה שם, ותמיד היה סותם אזניו כשאלו נשמעו, אבל בשעת תפילת שמו"ע לא היה סותם אזניו, הוא פשוט לא שמע… והרי בשעת תפילת שמו"ע היה מתפלל בלחש וקול לא היה נשמע, וכל הקהל שמעו את קול הפעמון, והוא לא שמע לרוב דבקותו.
בשנים קדמוניות היה נשכב על הרצפה בעת התפילה.
הרב שליט"א: אכן, אבל זה כבר לא היה בתקופתי, שהיה כבר בחולשה גדולה, אבל הדבר ידוע אצל תלמידיו שהיה נשכב ממש בפישוט ידים ורגליים.
הווה מעשה, שהגיע אליו לפני שחרית ענין מסובך של עסקנות, ועדכנוהו על דרך הטיפול שעוסקים בו עתה בכדי לפתור את הענין. כאשר לבסוף הסתדר הענין – מיהרו לעדכן אותו עוד לפני התפילה. נענה בפליאה: מדוע מיהרתם כל כך לעדכן אותי עכשיו?! אמרו לו: כדי שהרבי יתפלל במנוחה. השיב ואמר: בשעת התפילה אני ממילא שוכח מהכל.
גם ברהמ"ז הייתה אצלו בריכוז עצום, פעם, לאחר ה'טיש' בליל שבת בירך ברהמ"ז, וכשיצא מביהמ"ד – נפל מתעלף. החזירוהו והשכיבוהו על המטה להשיב את רוחו, וכשהתאושש פנה ואמר שהוא חושש שכבר באמצע ברהמ"ז לא היה מרוכז די הצורך. ותיכף נטל ידיו שנית ואכל כזית פת, ובירך שוב ברהמ"ז בריכוז רב…
וזכור לא אשכח את הבכיות הנוראות בברכת 'אהבה רבה', שהיה מתחנן ובוכה ממש כילד שראשו סתום ואינו מבין את לימודו, ותן בלבנו בינה… הוא היה זועק נוראות ממש, עד שלאחר התפילה היה אפשר לסחוט את בגדיו מרוב זיעה… ורבינו הרי היה בטבעו מסודר מאד, כל דבר ידע היכן מונח, אבל בשעת התפילה הוא איבד כל סדר…
לסיום נבקש לשמוע מעט על העמוד השלישי – גמילות חסדים.
הרב שליט"א: בכל שנותיו עלי אדמות היה מסור והפקיר עצמו למען הזולת, לאחר המלחמה פעל רבות להקים בתים יהודיים לה', וגם לאחר המלחמה היה עסוק כל השנים להשכיל ולהטיב, ואפשר להאריך גם בזה רבות, ולא ניגע אף באפס קצהו. ואציין עובדא מעניינת בהקשר זה, בכל השנים בימי הפורים הרי הייתה עבודת קדשו בשעות השולחן הטהור – בקולות וזעקות על כך שהוא מוכן למסור את נפשו למען ה', ורבות זעק בענין זה. באחד השנים, בטיש שושן פורים תשל"ז בטיש התבטא: אני רוצה לתת צדקה לכל אחד מנצרכי עמך ישראל, ואני משתדל לעשות ככל שביכלתי, אבל אין הקומץ משביע, ולכן, אם יש לי איזה זכות מכל מעשי עלי אדמות – איני צריך זאת לעצמי ואני נותן זאת לכלל ישראל שיהיה להם לזכות, זו הצדקה שאני יכול לתת עכשיו…
ואין עובדא זו אלא לגלות על הכלל, שכל מהותו ועניינו היה למען כלל ישראל, בייסדו מקומות תורה ומפעלי חסד עצומים, והיה שמח כל כך בהצלחתם של אחרים ההולכים בדרכיו ומייסדים אף הם ופועלים להרבות תורה, ולא היה מחזיק טיבותא לנפשיה כלל וכלל.
זכותו הק' תגן עלינו ועל כל ישראל.